השינויים הגדולים בהיסטוריה אינם באים בקפיצות, הם צומחים אט-אט. יום אחד מגלה החברה שהיא כבר חושבת "בראש אחר", ה-"צייטגייסט" (רוח-הזמן) עבר פאזה. כך נעלם לו "השלום" אפילו מן השיח של השמאל הקיצוני והוחלף ב"שקט" או ב"רגיעה". על-פי היעד הממשלתי, השם המתאים יותר למלחמה היה "מבצע שקט". אחיו תאומו הוא ה"סיבוב", שבואו מובטח מפני שהשקט הוא תמיד רק פסק-זמן בין שני סיבובים של לחימה. על-פי מידת אורכו של השקט הזה נמדדת ה"הרתעה".
בסיס עולם המושגים החדש הוא הייאוש מלהגיע לפתרון, סטייל "אדמה תמורת שלום". הופנמה התובנה, שככל שתמסור יותר אדמה, כך תספוג יותר טילים. בעידן הקודם, השאלה המתגרה "הלנצח תאכל חרב?" נחשבה כסיסמה מנצחת. לא עוד. את הלחימה האחרונה ליווה סאב-טקסט של השלמה מפוכחת עם המציאות הזאת ולא ייאוש, ובתנאי שחרבנו תכה חזק יותר. גם בכך התבטא ה"חוסן הלאומי".
בגלל הראייה החדשה של המציאות, רק מיעוט דרש "למוטט" את החמאס, כלומר - לסכן את חיילינו כדי להחזיר את הפתח לרצועה ולסלול את הדרך למדינה פלשתינית אחת, שתאיים על "מדינת תל אביב" מכל העברים.
החסם הפסיכולוגי נותרה פתוחה השאלה, מה לעשות כדי שאחרי עוד סיבוב של ענישה אווירית הישגינו המצוינים לא יקוזזו שוב על-ידי כישלונות דיפלומטיים הופכי ניצחונות למפלות, והתשובה לכאורה הייתה "פעולה קרקעית". למשל, תפיסת 'ציר פילדלפי' והשטח העורפי שלו כדי למנוע מילוי מחדש של מחסני הטילים מיד אחרי גמר הסיבוב. אולם, כמה זמן ניתן להחזיק צבא זר בארץ אויב? עובדה - האמריקנים ניצחו צבאית בעירק ובאפגניסטן, ובכל זאת נאלצים להתקפל משם בידיים ריקות. כיבוש צבאי לעולם הוא זמני, ובחשבון עלות-תועלת של דם ודמים - בעייתי. על כן, "להורות לצה"ל לצעוד": לאיזו תכלית?
כאן נעצרה החשיבה האסטרטגית שלנו. בגלל חסם פסיכולוגי היא התעלמה מפטנט ישראלי ייחודי, מעין "כיפת ברזל" מדינית - ההתנחלות. כי מה ההבדל בין "חומת מגן" ל"עמוד ענן"? לולא ישבו סביב ג'נין, שכם, רמאללה וחברון מאות אלפי יהודים, כמה זמן היה צה"ל מחזיק מעמד כחיל מצב בטריטוריה פלשתינית אויבת? ואחרי עזיבתו, מה היה צומח לנו שם?
הכיבוש הוא סטטי, שומר על הקיים. ההתנגדות היא דינאמית ושוחקת את הכיבוש, ולכן הכנסנו לעצמנו בראש, ש"הזמן פועל נגדנו". אולם ההתיישבות היא אנטי-תזה של הכיבוש. יישובים הם אורגניזמים חיים וצומחים. ההתיישבות שלנו גדלה פלאים, הזמן פעל - לטובתה. האויב עמד יפה במכות שספג ב"
עופרת יצוקה" וב"עמוד ענן". רק ביו"ש הוא חסר-אונים, כי אין לו מענה על צבא שנשען על אוכלוסיה מקומית, ידידותית. את קלף הניצחון הזה שמטנו מידנו ברצועה, ובכך הבאנו על עצמנו את הרעה הזאת.
הודעה חשובה יגאל אלון,
יצחק רבין ו
רחבעם זאבי ראו את הנולד ותכננו תקיעת חמש "אצבעות" של התיישבות יהודית בתוך הרצועה, וביניהן מסדרון נצרים וגוש קטיף. לא גוש אמונים הגה את התוכנית ובסיסה לא היה אידיאולוגי. במבט לאחור מבינים עכשיו, שגוש קטיף היה השכפ"ץ שהגן אפילו על גוש דן.
היום, רק ההתנחלות מרתיעה עדיין את האויב, ולכן יש להודיע: פינינו את ההתיישבות שלנו למען השלום, אך מתברר ששגינו ובתמורה קיבלנו רקטות. לכן, כאשר ייכפה עלינו הסיבוב הבא, נתקן את השגיאה, נחזור לשטח ונקים בו מחדש את הנוסחה המנצחת: התיישבות וצבא.
ובינתיים - בעוד אתם מתחמשים מחדש, אנחנו מכינים גרעיני התיישבות לשוב אל הנחלות שנטשנו ברוב איוולתנו.
לא ניזום מלחמה. ההדק הוא בידכם. אך עליכם לדעת שאם תלחצו עליו, תשחררו את הקפיץ הדרוך של ההתנחלות.
