את המשבר במערכת היחסים שבין ארה"ב לישראל לא ניתן עוד להעלים מעיני הציבור. הוא גלוי ושקוף מדי. מי שנושא באחריות לקיומו הוא לא אחר מראש ה
ממשלה, בנימין נתניה. הכל בשל מדיניותו הכושלת בסוגיה הפלשתינית ובסוגיה האירנית, המנוגדות לעמדתה של ארה"ב.
עכשיו מבקש הנשיא אובמה להיפרע מנתניהו על המדיניות שאינה לרוחו. דומה שאין עיתוי אכזרי יותר ממערכת-בחירות לחיסול חשבונות שכזה, מה גם שאובמה אינו שוכח את התייצבותו הגלויה של ביבי לצידו של יריבו,
מיט רומני, במערכת הבחירות לנשיאות ארה"ב. עכשיו אובמה נוקם ונוטר לביבי על מה שעולל לו. לשווא מלין, לכן, ביבי על ההשתלחות של אובמה. אחרי ככלות הכל הוא הזמין אותה בעצמו.
אבן הבוחן
אלא שלא דומה ההשתלחות של אובמה בביבי לזו של זה האחרון באובמה. מעבר לקרע העמוק בין השניים, יהיה עכשיו ביבי נתון לחסדיו של אובמה, אם יחזור וייבחר מחדש. הנזק לביבי יהיה לכן גדול פי כמה מהנזק שהיה נגרם לאובמה לו היה מיט רומני נבחר.
ישראל, למי ששכח, נתונה מאז כינונה לחסדיה של ארה"ב לטוב ולרע, בעוד ארה"ב יכולה, כמובן, להרשות לעצמה לתפקד גם ללא ישראל. זו אמורה הייתה להיות אבן הבוחן של ביבי במערכת יחסיו עם אובמה.
צדק או לא צדק אובמה בהשתלחות שלו -
בנימין נתניהו אינו יכול להרשות לעצמו להמשיך ולהצטייר בעיני הנשא האמריקני כמי שמנהל מדינות הרסנית המובילה לבידוד. אם ישוב לכהן כראש-ממשלה הוא יצטרך, מן הסתם, לירוק הרבה דם כדי להשיב אליו את אמונו של אובמה. את האמון הזה הוא לא יוכל להשיג אם ירכיב ממשלה על טהרת הימין. זו הרי רק תוביל את המדינה למסלול - התנגשות נוסף ובלתי-נמנע עם אובמה.
