|
|
האטד - פחות מתאים להנהגה [צילום: פלאש 90]
|
|
|
|
|
רצה הגורל ושני חגים נחגוג השבוע. הראשון בסדר הוא יום הבחירות לכנסת ה-19, חגיגה דמוקרטית ישראלית, והשני - ט"ו בשבט חג האילנות. מה הקשר בין שני אירועים אלו? מה יכול חגה של הדמוקרטיה הנחגג אחת לכמה שנים וכל פעם במועד אחר ליטול מחג האילנות אותו מציינים וחוגגים מדי שנה?
את התשובה לכך ניתן למצוא באחד המונולוגים המדינאיים המופיע במקרא ואשר נאמר ערב מינוי ובחירה של מנהיג חדש. והכוונה למשל יותם, בנו של השופט גדעון. יותם בנאומו פונה לעם ומבקש לשם בחירת מנהיג לתת את דעתם למועמד וליכולותיו הסגוליות להנהיג. כדי להמחיש לעם את טיבה של בחירה ראויה, תוך קריאת בוז לאותם אלו שראויים להנהגה אך לא נוטלים על עצמם את עול הציבור, משתמש יותם בעצים אשר ביקשו להמליך עליהם מלך, וכך אנו קוראים [שופטים פרק ט', ח'-ט"ו]:
הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה מָלְכָה עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים: וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ: וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים: וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ מלוכי מָלְכִי עָלֵינוּ: וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים: וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ: וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.
משל זה מציג כיצד הזית, התאנה והגפן, עצים שפירותיהם נמנו על שבעת המינים שהשתבחה בהם ארץ ישראל, מסרבים ליטול על עצמם את תפקיד ההנהגה. חששם של העצים מסתכם בביטוי "והלכתי לנוע בין העצים", ביטוי אשר מבטא אקטיביות ופעלתנות אינטנסיבית המאפיינת יותר מכל את פעילותו הציבורית של מנהיג ואיש ציבור הטרוד בצרכי העם. התנגדותם נובעת מאי-רצון לוותר על התוצרת ואיכות הפרי שמפיקים עצים אלו מקום שהם נותרים באותו מעמד באותו מקום, חיזוק לתפישה שהעשייה הציבורית מביאה בהכרח לחידלון בתנובה האישית שניתן להפיק אלמלא השררה השלטונית.
אלא שסירוב זה מוביל את העצים אל האטד, אותו שיח או עץ נמוך שפירותיו אינם ראויים לאכילה, שיש הסוברים שמדובר בצמח קוצני, חסר ייחוד ובלתי מועיל, דווקא הוא האטד מסכים ליטול עליו את עול הציבור ולהנהיג את העצים, האטד הנמוך הוא זה המבטיח לעצים ביטחון והוא מתנה את הנהגתו בתנאי שכל העצים יחסו בצילו, ואם לאו מאיים האטד בשריפת ארזי הלבנון.
משל זה מבקר הן את העצים המניבים, אלו שיש ביכולתם לתרום אך מסרבים לכך כדי לא לפגוע באינטרסים הפרטיים שלהם, אלא שהתנגדותם זו מכשירה את הדרך לאטד - אותם אלו שפחות מתאימים לתפקידי השררה הם אלו שמנהיגים, והן את העם שנאות להמליך עליו את האטד.
אילו היה יותם חי בימינו, בעידן הדמוקרטי, היה מבקש לבחור בעצים שביכולתם לתרום תרומה של ממש לחברה ולציבור בכללותו, הוא היה קורא לאותם אלו שראויים להנהיג לקום ולתרום ולא להפקיר את השררה בידי כאלו שאינם ראויים, הוא היה מבקש להיזהר מאותם "אטדים" אשר מינוים לא יביא בהכרח לתרומה של ממש לציבור, או שתרומתם לציבור תהיה כה שולית וחסרת חשיבות, הוא היה מזהיר מפני אותם מנהיגים שמבקשים לרכוש את אמון הציבור באמצעות הפחדה.
