במדינת ישראל החרב תמיד מונחת על השולחן. האופציה הצבאית כפי שהכרנו אותה נמצאת בשלוף, כאשר היד תמיד פונה לשלום. הבחירות אחרינו ונראה ששוב אישיות בכירה ביטחונית תשב על כס שר הביטחון. משה (בוגי) יעלון הוא המועמד המוביל. רמטכ"ל העבר שחבר לשורות הליכוד המתחדש בהובלת נתניהו, לאחר הקמת קדימה על-ידי שרון ודלדול שורות הליכוד. לא מזמן פרשת הרפז עברה כרוח סערה בכל העיתונים ורק מהומת הבחירות הרפתה ממנה מעט, עד שתשוב לנשב על סדר יומנו. נראה ששוב נראה רמטכ"ל שמתפקד כראש הצבא ומעליו רמטכ"ל על, יעלון במקרה הזה, ברק, רבין, דיין ושרון במקרים אחרים.
כבר ועדת אגרנט שחקרה את אירועי מלחמת יום הכיפורים קבעה שהמצב של שר ביטחון שמשמש כרמטכ"ל על היא בעייתית. מגיע רמטכ"ל בדימוס שרק השתחרר וכבר נכנס לנעלי שר הביטחון. למה שהוא יקשיב לרמטכ"ל בכלל, כאשר לא מזמן הוא בעצמו היה שם ופיקד גם על הרמטכ"ל הנוכחי וחש שהוא מכיר את המערכת לא פחות, אם לא יותר. אז נכון שיש כיום חוק צינון, אך עדיין הקונספציה לא השתנתה.
צה"ל הוא צבא הכפוף לדרג המדיני, האזרחי, את זה כל מי שעבר במערכת החינוך יכול לדקלם, אך כאשר בכירים ביטחוניסטים יושבים על כס שר הביטחון ישנן שתי פגיעות למדינת ישראל. פגיעה ראשונה בדמוקרטיה של ישראל ופגיעה שנייה בביטחון. מי שצריך לפקח על הצבא, לדאוג לנווט אותו על-פי צרכיה של מדינת ישראל הוא הדרג האזרחי הנבחר. איש צבא שמגיע מהמערכת אומנם פושט את מדיו מבחינה פורמלית, אך עדיין במהותו הוא איש צבא שחושב בראש צבאי.
אריאל שרון הוביל את הממשלה ואת כל עם ישראל כשר ביטחון לתוך מלחמת לבנון, כאשר מדינה שלמה כולל ראש הממשלה הובלו אחרי תוכניותיו.
הפגיעה הדמוקרטית פה היא עצומה, בתוך הממשלה הנבחרת יש לקונה צבאית בכס שר הביטחון כאשר האזרחים מצידם לוקחים זאת כמובן מאליו מכיוון שאנחנו חיים במדינה מאוימת מאז היווסדה. הוצאת הטאבו הזה מידי ביטחוניסטים תוסיף לרמת הדמוקרטיה של ישראל. בתחום הביטחון גם כאן הדבר יועיל ולא יפגע. חשיבה כזו תכניס תפיסת עולם רחבה יותר מהתפיסה הצבאית הצרה. על-אף שאיש הצבא הספציפי יכול להיות רחב אופקים ואסטרטג מבריק, אך עדיין חי הוא באותה תפיסת עולם ועם אותם אנשים המון שנים.
אחד שניתן לסמוך עליו האם שר הבריאות צריך להיות רופא? שר האוצר כלכלן? שר החקלאות חקלאי? מובן שלא. רק כשזה מגיע לביטחון ברור לנו שהוא צריך להיות איש צבא. כי לישראל יש בעיות ביטחוניות. מי שצריך לשבת בראש המערכת הביטחונית זה איש שאפשר לסמוך עליו. מישהו מהדרג האזרחי הנבחר. מי שיכול לראות את כל המציאות המורכבת ולהחליט לגביה. אחד שיבוא מהשורות האזרחיות, יקשיב קשב רב לרמטכ"ל שיציג את האופציות של צה"ל וכן ראש אמ"ן, מוסד וגופי מחקר ביטחוניים אחרים.
לא תהיה לו עדיפות לאחד על משנהו, בשל כך שעם אחד הוא יצא למארבים ועם השני הייתה לו מערכת יחסים כזו או אחרת בעבר הצבאי. הוא לא יתנשא על כל גורם כי הוא יודע יותר טוב והוא היה שם. אלא הוא יוכל לשפוט את העניינים במבט רציני ומעמיק. יוכל ליצור דיון פתוח ולשמוע את כל גופי המחקר והמודיעין בלי הבלעדיות של אמ"ן, כפי שכבר נקבע בוועדת אגרנט.
עמיר פרץ הושם ללעג על-ידי כולם כשהיה שר ביטחון. תמונתו הנלעגת עם המשקפת הסגורה הפכה לסמל. לא משנה שלאריק שרון קרה מקרה דומה עם משקפת קדנציה או שתיים לפניו. לא משנה שמשה ארנס, לוי אשכול ובן-גוריון היו שרי ביטחון מצוינים ללא עבר צבאי, ואילו דיין ושרון, גנרלים מהוללים, הובילו אותנו למחדלים ביום כיפור ובלבנון, ו
אהוד ברק למלחמת לשכות מכוערת עם הרמטכ"ל. ואם כבר אזרחי, אז כדאי שזאת תהיה אישה. כדי לשבור את ההגמוניה הצבאית הזאת ולהבדיל בין התפקוד הצבאי לאזרחי וכדי לדאוג פה ליותר שוויון, יותר דמוקרטיזציה ויותר ביטחון.
