עיון בפרשת פרסום המייל של
נתן אשל על-ידי
שלי יחימוביץ' עשוי להוביל למסקנה שיחימוביץ' נקלעה כאן למילכוד מסוים, שממנו נחלצה רק כאשר פירסמה את המייל. זאת כיוון שהמייל הזה, שנשלח בטעות גם ליחימוביץ', הפך אותה - שלא בטובתה - למעין שותפת סוד לתוכנו. ושותפות הסוד הכפויה הזו נוצרה, יש לזכור - לא רק בין יחימוביץ' לבין אשל, אלא גם בינם לבין הנמענת המקורית של המייל, שלומית ברנע, שהיא היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה.
במילים אחרות, גם אם נתן אשל לא הבחין בעצמו בטעות שעשה, כי אז סביר להניח ששלומית ברנע הסבה תשומת לבו לכך ששלי יחימוביץ' נמענת אף היא.
על פני הדברים ברור, ששותפות הסוד הכפויה הזו לא הייתה לרוחה של שלי יחימוביץ', וזאת בין היתר לאור חילופי המיילים הקודמים בינה לבין אשל, שתוכנם, כך פורסם, לא היה ממש מלבב, אלא להפך: היה טעון מתחים.
במילים אחרות, מהרגע הראשון לא ממש התאים לשלי יחימוביץ' לשתוק ולהיות למעשה שותפת סוד עם אדם שנאלץ לפרוש מתפקידיו הציבוריים בנסיבות לא מחמיאות.
וכך, ברגע ששאלת שיתופו של אשל בצוות המשא-ומתן צפה ועלתה בתקשורת - שלי יחימוביץ' שוב לא הייתה יכולה להחריש והייתה חייבת לגלות דבר המייל ביוזמתה, וזאת משתי סיבות לפחות:
א. גבר החשש, שכתוצאה מהעיסוק התקשורתי בעניין יתגלה דבר קיומו של המייל, ואז שלי יחימוביץ' הייתה נקלעת למבוכה - באשר היה עליה לספק הסברים למה שתקה, ובמיוחד כיצד זה שלא הפריכה ההכחשות בדבר הכוונה לשלב את אשל במו"מ הקואליציוני - למרות שידעה על כך היטב למקרא המייל שהתגלגל לידיה.
ב. המשך שתיקתה של יחימוביץ' בעניין קיומו של המייל היה למעשה מנטרל אותה מלתקוף את הכוונה לשתף את אשל במו"מ.
הנה כי כן, שלי יחימוביץ', כאשת ציבור ומנהיגת מפלגה, לא הייתה יכולה ליטול על עצמה סיכון להמשיך ולהיות שותפת סוד לדבר קיומו של המייל, וזאת מחשש שברגע שעניין שיתופו של אשל במו"מ יגיע לתקשורת - גם המייל יגיע לתקשורת איכשהו, ואז יתגלה שהיא נתנה למעשה יד להסתרת הכוונה לשתף את אשל במו"מ ואף החרישה לנוכח ההכחשות בדבר קיומה של כוונה כזו.
אשר לשאלות אם יש בגילוי המייל משום עבירה על החוק או הפרה של ציווי מוסרי כלשהו - שאלות אלה איבדו במקרה זה מערכן וממשקלן - בוודאי מנקודת מבטה של שלי יחימוביץ' לנוכח הפגיעה האפשרית בתדמיתה - אילו היה העניין מתגלה שלא מפיה.
