ארז גרשטיין הוא "הצבר המיתולוגי". בן קיבוץ רשפים, סייר, איכר-לוחם נושא מגל וחרב. קוצני, ציני, בטוח בעצמו, סרקסטי, לכאורה אנטי אינטלקטואלי ואוטודידקט, אך מבפנים חם ורגיש וכואב עם הכואבים וסקרן וידען ומבין. אדם הארצישראלי, בארצו המתחדשת. אדם שרגליו נטועות בקרקע והוא יודע שזו ארצו. רבות למדתי מהספר המופתי על חייו ושמו 'תמצית געגוע'.
קולו של ארז הינו קול נחוש וברור כנגד אותה רוח התכופפות ושבירה בחברה הישראלית - כנגד כל רוח קשה, איומים מתרבים ומאבק מתמשך. יש במורשתו את החיבור האמיתי והזורם לטבע ולאדמה, האמונה הבלתי מתפשרת בצדקת המהלך הציוני. ארז הזדהה בשנות חייו האחרונות עם הציונות הדתית, ואף הצביע למפד"ל ב - 1996. בעיניו זו הקבוצה הבולטת ביותר בחברה הישראלית שלקחה על עצמה, במודע וכקולקטיב, את חזון ההתיישבות וביטחון.
ארז התנגד נחרצות ליציאה החד-צדדית מלבנון. ביוני 1998, במפגש עם כתבים במוצב ריחן, אמר כי מי שמפגין במדינת ישראל בעד יציאה חד-צדדית מלבנון יוצר איום על החיילים בשטח, מכיוון שהעיסוק בישראל בנושא מעודד שיתוף פעולה בשטח עם חיזבאללה.
ארז חתר לניצחון על החיזבאללה ואכן תחת פיקודו שגשגו סיירת גולני וסיירת אגוז והוא הביא את צה"ל לשיאים חדשים של ניצחון על החיזבאללה. מנהיגותו ומצביאותו המקצועית והערכית הביאה לפריצת דרך ביכולות המבצעיות נגד החיזבאללה.שרשרת ההצלחות אשר להן היה שותף כמפקד החטיבה המזרחית, כמפקד חטיבת גולני ולבסוף כמפקד העוצבה, הוכיחו את קביעתו כי ניתן לנצח את החיזבאללה.
ארז לא הסתיר את הסתייגותו מהסכמי אוסלו. ארז לא האמין כי ההסכמים עם הפלשתינים הערבים יחזיקו מעמד לאורך זמן, והעריך באוזני חלק מאנשיו כי כתוצאה מהסכמים כאלה האינתיפאדה בלתי נמנעת. מה שעולה בבירור מן המקרים של צפון אירלנד, של עזה ושל המלחמה השנייה בצ'צ'ניה הוא שגם במערכה מתמשכת קשה ומרה של טרור ניתן לנצח, ושהציבור הרחב, למרות הימשכות המערכה, לא ידחוק בהכרח במנהיגיו לנקוט מדיניות של ויתורים. כך הייתה עמדתו של ארז גרשטיין והוא צדק.
בחינה לעומק של שלוש דוגמאות ידועות - מלחמת צרפת באלג'יריה, מלחמת ארצות-הברית בווייטנאם ויציאת ישראל מרצועת הביטחון בדרום לבנון - מוכיחה כי נקודת התורפה של הדמוקרטיות החזקות הללו לא הייתה דווקא כושר העמידה של הציבור הרחב, אלא חולשתם של קברניטי המדינות. דווקא המנהיגים הם שנואשו ראשונים מן האפשרות לנצח, ומרגע שהם החליטו לנטוש את המערכה דעת הקהל מיהרה ללכת אחריהם. המנהיגים החלשים היו אלה שנשלטו בידי תקשורת עוינת וסקרים וסיקורים שקריים.
ידוע כי התקשורת האמריקנית עיוותה את המציאות וגרמה לניצחון האמריקני בוייטנאם להיראות כהפסד. כך לדוגמה אחת מני רבות, העיתונאי רוברט אלגנט מהלוס אנג'לס טיימס קבע נחרצות כי תוצאותיה של מלחמת וייטנאם נקבעו בידי הטלוויזיה; דעה זו נפוצה מאוד גם היום. אלה הם גם דבריו של רון בן-ישי, "ההתשה בזירה התקשורתית" בתוך 'אסטרטגיית ההתשה בעימות מוגבל: בחירה או כורח?', עורך גדעון טרן, 'עיונים בביטחון לאומי 4' (אדר ב' תשס"ג) עמ' 119-126.
הכותב מצדד בדעת מומחים המוכחיחם שכמו שהתקשורת עיוותה את המציאות והציגה מצג שקרי של הפסד אמריקני בווייטנאם והפסד צרפתי באלג'יר, כך התקשורת הישראלית עיוותה את המציאות והציגה מצג שקרי של הפסד ישראלי במלחמת לבנון הראשונה, ברצועת הביטחון ובמלחמת לבנון השנייה. כך גם הציגה התקשורת הישראלית מצג שקרי של הפסד במלחמה נגד האינתיפאדה הראשונה והשנייה ובמלחמה נגד הטרור בעזה וביהודה ושומרון.
התקשורת הישראלית היא זו שהכשירה את הקרקע לגירוש גוש קטיף וצפון השומרון ולפוגרום עמונה והיא זו שהכניעה את
אריאל שרון וממשיכיו. התקשורת הישראלית מונעת פרסום של התוכנית הערבית הפלשתינית השיטתית להשמדת מדינת ישראל. התקשורת הישראלית היא המובילה של קמפיין שתי מדינות לשני עמים. ויש מנהיגים בכירים ו"שומרי הסף" שנכנעים לה ונעשים שלוחיה לדבר עבירה וכניעתם לה מסכנת את בטחון המדינה ואת חיי היהודים בארץ ובעולם.
