1. מי אני ומה שמי
מי הם שופטי בית המשפט העליון שמשכו החלטה שמונה שנים? מיהו השופט נגדו הוגשו ארבע תלונות מוצדקות בתוך שנה אחת? מיהו הדיין שביצע לא פחות מארבעה מעשים פסולים בתיק בודד? את התשובות לכל אלו לא נמצא בדוח של
אליעזר גולדברג. ראשי ממשלה, שרים, חברי כנסת, מנכ"לים, עובדי מדינה - כולם חשופים לביקורת שמית וספציפית. שופטים - לא.
זו לא אשמתו של גולדברג, כי כך קובע החוק. אבל לא עושה רושם שלמישהו אכפת במיוחד מכך שהשופטים נהנים מהגנתה של אנונימיות, העומדת בניגוד מוחלט להיותם משרתי הציבור. גולדברג - הוא הרי בעצמו שופט עליון בדימוס, ולא בדיוק האדם הכי לוחמני בסביבה. מערכת בתי המשפט - היא האחרונה שתרצה לשנות את המצב. חברי הכנסת - יש להם דברים הרבה יותר פופולריים לעשות ומלחמות הרבה יותר רועשות לנהל מול בתי המשפט.
האנונימיות הזאת אינה רק מרגיזה במישור העקרוני; היא גם פוגעת במישור המעשי. אין כל אפשרות לדעת האם שופט מסוים הוא צובר תלונות סדרתי, וכך לפעול לסיום כהונתו. אין כל אפשרות לדעת האם כבר הוגשה תלונה דומה נגד שופט כלשהו, או שמא על המתלונן לחשוב שמדובר במקרה נקודתי. אין שום אפשרות לדעת האם השופט בפניו אני ניצב הוא זה שלגביו נקבע שהתנהג בצורה גסה כלפי עורך דין.
2. שיעור התלונות המוצדקות
"בשנה זו הייתה עלייה במספר התלונות המוצדקות לעומת השנה הקודמת: 101 תלונות מוצדקות לעומת 89 בשנת 2011" - כותב גולדברג, בנימה של גאווה, במבוא לדוח שלו. אלא שרק שתי שורות מעל נתון זה, הוא עצמו אומר שבשנת 2012 התקבלו 968 החלטות, לעומת 916 בשנת 2011. מה שאומר, ששיעור התלונות המוצדקות מכלל ההחלטות כמעט לא השתנה: 10.4% בשנת 2012 לעומת 9.7% בשנת 2011. כלומר: לא עלייה של 14% אלא של 7%.
חוץ מזה, 10% של תלונות מוצדקות - זהו שיעור נמוך מאוד. נציבות תלונות הציבור במשרד
מבקר המדינה קבעה בשנת 2011 ש-29% מהתלונות היו מוצדקות, לעומת 28% בשנה הקודמת. הפיקוח על הבנקים מצא באותה שנה 26% מהתלונות כמוצדקות, לעומת 25% בשנת 2010. אז דווקא בנציבות התלונות על שופטים השיעור נמוך כדי כמעט שני שלישים? הנתון הזה בולט עוד יותר לנוכח העובדה, ש-90% מהתלונות הוגשו בידי עורכי דין וטוענים רבניים - מה שאמור היה להביא לכך שהן יהיו יותר מבוססות מאשר אלו של אזרחים מן השורה.
גם אם נצא מתוך הנחה שעורכי דין אולי דווקא מתלוננים יותר ללא בסיס (בשל אופיים הלוחמני), אין מנוס מלהביע את החשש, שנציבות התלונות לא ממש ששה לקבוע שתלונות על שופטים הן מוצדקות. כאשר מדובר לאורך שנים בפער קבוע וניכר כל כך בין ממצאיה של נציבות זו לבין ממצאיהם של מבקר המדינה והמפקח על הבנקים, קשה למצוא הסבר אחר.
3. הבעיה המציקה ביותר
כמעט מחצית מהתלונות המוצדקות עסקו במשך הזמן שנדרש למיצוי ההליכים. מה שמלמד, שהסחבת אינה המצאה של התקשורת אלא הבעיה הגדולה ביותר של המערכת. זה גם מלמד, שהדבר שהכי מפריע לעורכי הדין הוא לא אקטיביזם שיפוטי ולא התערבות משפטית בעבודת הכנסת ולא ענייני דת ומדינה, אלא השירות - כן, השירות - שהם מקבלים מבתי המשפט. המסקנה המתבקשת היא, שכאן על המערכת להשקיע את מירב מאמציה ומשאביה.
