הקול הוא הסיפור. המילה היא נשמתו

התרבות היא היוצרת הגדולה של הדרמה. היא כותבת את מחזה החיים, מחזה-מחזה לכל לשון ולשון, לכל אי מאיי הים, לכל אמונה ואמונה מאמונות האדם, לכל עת ולכל זמן, וכל המחזות כולם עולים על במה אחת ובני האדם מתקבצים לשבטיהם לצפות איש איש על-פי רוחו בסיפור הגדול של "מאיין באת, לאן אתה הולך, לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון" (אבות ג',א'). מאז טעם האדם מעץ הדעת הוא יודע כי יותר משבא הפרי במעיו, באה בהם התשוקה לפרי. הוא נגס בו, אבל עדיין הפרי לא נאכל, ואולי לא ייאכל לעולם, והדעת, כמו הפרי המטפורי, בתמצית משמעה, אינה אלא התשוקה לדעת שאין לה סוף.

מי יודע "מאיין באת", מאיין בא הזמן, הכוכבים במסילתם, האור בטרם "יהי אור"? איזה חושך על פני איזו תהום רבץ מקדם, והחיים, כן והחיים, מאין באו החיים? התרבות באשר יש שם אדם בארץ, מתרגמת את "המאיין" למחזה וסוחפת את הצופים בו לעלות על הבמה וליטול בו חלק, והאדם יושב בקהלו מול הדרמה המרתקת ומביט ממקומו גם בה וגם בו עצמו "משחק במשחק" על כל מערכותיו והוא גם צופה וגם גיבור. אמן גדול התרבות.

"לאן אתה הולך". למן יום ייולד בו האדם - הוא הולך, פוגע בכל רגע מרגעי חייו בצמתים ממנו יוצאות דרכים אין מספר. הוא יכול לא לתהות וללכת אל אשר תישאנו הרוח. הוא יכול לעמוד ולשאול "איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם" (אבות ב',א'), אם הוא בן-חורין והרשות נתונה, אם הכל צפוי ואין לו ברירה, אם בחירה היא אשליה? ה"לאן" היא השאלה האישית ביותר שהוא יכול לשאול ואין אישי יותר מן המענה לשאלה האישית ביותר הזאת. הכל דילמה.

"וַיִּיצֶר ה' אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים ..." (בראשית פרק ב פסוק ז) . שני יוד'ין בתיבת וַיִּיצֶר למה לי? "אמר רבי שמעון בן פזי: אוי לי מיוצרי ואוי לי מיצרי" (ברכות ס"א, א'), יו'ד אחת לומר "וי" אם אעשה רצון יוצרי שבשמים וייצרי יענה אותי , ויו'ד שנייה לומר "וי" אם אעשה רצון ייצרי, ויוצרי שבשמים יתרעם עלי. אין תשובות שמחות לדילמות. יש מטיל פור, כי למה יכריע, ויש שואל מה קודם, ייצרי או יוצרי, ועל-פי מה הוא קודם?

יועצים הרבה עומדים בצומת ומקיפים את ההולך, מליצים אין מספר. זה אומר ימינה. זה אומר שמאלה. זה אומר ברחבה. זה אומר בגשר צר. זה מפתה. זה מזהיר. זה מוכיח. זה מנחם. לאן? "אִם יֵשׁ עָלָיו מַלְאָךְ מֵלִיץ אֶחָד מִנִּי אָלֶף לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ" (איוב ל"ג,כ"ג), משיב אליהוא בן ברכאל תשובה מוצפנת לאיוב, "לאן? - למקום המומלץ על-ידי המליץ היודע לְהַגִּיד לְאָדָם יָשְׁרוֹ, אפילו הוא בודד, אפילו אלף אומרים להפך ממה שהוא אומר". אדם יודע מה הוא "יָשְׁרוֹ", המלאך המליץ האחד - בתוכו הוא לן, לקולו ישמע, כי סוף דבר, יוצרי קודם לייצרי.

כל הגבורות, כל התבוסות, כל זירי הדפנה, כל סרפדי הייסורים, כולם בצומת ה"לאן" הם מכונסים. כל היחיד מול רבים, כל האמת מול הכזבים - התרבות, אמן גדול-כותבת אותם בדרמת הצומת הזה, והאדם בנועו בכיכר אל שלטי הדרכים, צופה מתוכו על עצמו מתלבט, מתחמק, נס, בוחר, נכנע לייצרו, עובד את יוצרו, ו"ווי לו מזה" ו"ווי לו מזה" ואין כמוהו בתבל ומלואה.

ועכשיו, "לפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון". יצרי, סוכן בודד הוא בעולם? אין לו דין אלא מפני שיש לו חשבון, מפני שבלעדיו איש את רעהו חיים בלעו? כלום "עתיד" אינה אלא תיבה שהמציאו בני אדם היראים את סופיות המוות, ואין לו לאדם בעולמו אלא מה שעיניו רואות, ואם יש דין - הוא עכשיו, ואם יש דיין הוא היום בלשכת הנידון, ומחר כשזו ננעלת הוא יושב בדין בלשכת נידון אחר? או שמא לא יתכן. ייאוש כזה אינו ממידת הטבע. "לפני מי..." אינה שאלה מייראת של בתי עלמין, אלא שאלה המולידה תקווה במלכות המידות עלי אדמות, שאלה המקדשת את החיים?

התרבות, האמן הגדול, טובלת שבעה קולמוסין בשבעים ושבע קסתות דיו ואינה תמה לכתוב את הדרמה של המעשה הרודף את עושהו. בדרמה אחת היא קוראת לו 'מצפון', באחרת היא קוראת לו 'מוסר מולד', 'שופט נעלם', 'אלוהים'. כמו הרעב - "לפני מי..." היא בנשמת אפו של כל איש, בנשמת אפה של כל אישה, אפילו בנשמת אפם של ילדים מיום עומדם על דעתם. רוח היא באדם. כמו צמא - בלי "לפני מי..." קמל היצר שאינו יודע לחשוק בלי למרוד. אם אין לו מח- הוא דועך עוד בטרם יתלקח, ואם אין לו ייסורים, הוא חשוב כמת בטרם יחיה.

אפילו אין אדם יודע אם יש מעליו שמים - הוא בורא לו אותם. אפילו אינו יודע עדות ששופט כל הארץ יושב שם לעשות משפט - הוא מושיב אותו שם וחש "כִּי עֵינָיו עַל דַּרְכֵי אִישׁ וְכָל צְעָדָיו יִרְאֶה" (איוב ל"ד,כ"א). בעבור המאמין תחושה זו היא ידיעה. בעבור הספקן היא כורח אנושי, לא רליגיוזי, חומה שהוא בונה כדי להישמר בתוכה מן ההפקר המאיים לעשות אותו מפלצת. התרבות, האמן הגדול, היודע את נפש האדם, את דברי ימיו, את תולדות הפלת חומות "הלפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון", מעלה על הבמה את המחזה של הנסים ממעשיהם והמסתתרים מפני ייסורי ה "לפני מי..." במחבואים מדומים ואומר "אֵין חֹשֶׁךְ וְאֵין צַלְמָוֶת לְהִסָּתֶר שָׁם פֹּעֲלֵי אָוֶן" (שם,כ"ב). זה מחזה מדמם. הוא שפך דמים בכל עבר. הוא יותר מדרמה. הוא טרגדיה. אין לו כוח על העתיד. לכל עבר היה עתיד. העתיד שהיה ראה בעליל בעבר שקדם לו כי בלי "לפני מי..." מושלת החרב בעולם ומתהפכת על סתם ומתזת ראשים על חינם וחוגריה כורים קברים בחריש ועורכים מוקד בקציר, וזורים שנאה ומגדלים נקם, ואף על-פי כן, ראה העתיד ולא השגיח במה שהוא רואה, ומחק את "הלפני מי..." מספריו, והניף גם הוא חרבות ונפל עליהן כמו אלה שנפלו עליהן לפניו.

כה היה. האם כה גם יהיה, שואלת התרבות, האמן הגדול, והאדם היושב ומביט, רואה עצמו במחזה, ואשריו אם הוא מפחד, ואויה לו אם יאמר כקהלת, "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה שֶּׁנַּעֲשָׂה הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה, וְאֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ" (קהלת א',ט').

מחזה הוא צבע, הוא מראות, הוא תנועה, הוא מחול. אבל בראש ובראשונה הוא קול. אפילו לא משמיעים אותו והדממה שולטת עליו בלי מצרים, הדממה היא קול. מחזה אומר. מחזה מדבר. "קוֹל אֹמֵר קְרָא! וְאָמַר מָה אֶקְרָא? כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה!" (ישעיה מ',ו'). ה"קוֹל" קודם ל"אֹמֵר", ו"אֹמֵר" קודם ל"קְרָא". קְרָא הוא החיבור של הקול לציבור השומעים. האמונה בכוח, בשלטון העושר, בנצחיות המעמד, מתהלכת בעולם כאילו אין בו רקיע, ואם יש בו- הוא אילם, אך לא כן. "כָּל הַבָּשָׂר חָצִיר וְכָל חַסְדּוֹ כְּצִיץ הַשָּׂדֶה" שמור בו כנגד גברתני הכוח. הרקיע הוא משכן ה"קוֹל" שאינו שותק גם אם מאמיני השווא אינם שומעים, והוא אֹמֵר לנביא, זה שנבחר לשמוע, "קְרָא", חבר את האדם ל"קוֹל", לאמת שהוא נושאה.

בסיפור הגדול של האמן הגדול המעלה על הבמה הגדולה את המחזה הגדול - "וַיִּקְרָא" הוא גיבור החיבור ביצירה. בו בורא האלוהים ממשכנו את עולמו. "וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָאוֹר יוֹם וְלַחֹשֶׁךְ קָרָא לָיְלָה וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם אֶחָד" (בראשית א', ה'). היה אור בעולם, הוא נברא ב"יְהִי אוֹר", בקול, במילה. היה "חֹשֶׁךְ עַל פְּנֵי תְהוֹם" ורוח אלוהים ריחפה מעליו בטרם ייאמר "יְהִי אוֹר". מה נברא אם כן ב"וַיִּקְרָא"? "אמר רב יהודה אמר רב: עשרה דברים נבראו ביום ראשון, ואלו הן: שמים וארץ, תהו ובהו, אור וחשך, רוח ומים, מדת יום ומדת לילה" (חגיגה י"ב,א').

ב"וַיִּקְרָא" נברא החיבור של האדם אל הטבע העוטף אותו. יש אור גנוז. יש אורה של שמחה ויקר. יש אור של אבוקות על ההרים. יש מאור פנים. ויש אור של מידת יום, המחברת אל השמש, אל העץ, אל פרחי השדה, אל העמל, אל פלאי תבל ומלואה. יש חושך בצהריים. יש אפלה בתאי אסורים ועזוקים. יש קדרות באופקים מהם נעקרה התקווה. ויש חושך של מידת לילה, המחברת את האדם היגע למנוחה, את קשה-היום לחלום, את הכוסף לשיר, את החוזה למסתורין.

ב "וַיִּקְרָא" נעשה אדם שותף לבורא. "וַיִּצֶר ה' אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל חַיַּת הַשָּׂדֶה וְאֵת כָּל עוֹף הַשָּׁמַיִם וַיָּבֵא אֶל הָאָדָם לִרְאוֹת מַה יִּקְרָא לוֹ וְכֹל אֲשֶׁר יִקְרָא לוֹ הָאָדָם נֶפֶשׁ חַיָּה הוּא שְׁמוֹ. וַיִּקְרָא הָאָדָם שֵׁמוֹת... " (בראשית ב',י"ט-כ'). ה' יוצר, וממתין לוַיִּקְרָא של האדם שישלים בריאתו. השם בורא את הדברים. אם מזייפים את שמם, מזדייפים גם הדברים עצמם, ואדם שנותנים לו שם "נתין" נעשה עבד, ואמת שקורים לה "חלופה" מתהפכת להיות שקר. קריאת הדברים בשמם הנכון היא מטלה שהטיל האלוהים על האדם. גורל הבריאה תלויה בו, לשבט או לחסד, עד ביאת הגואל.

בין כך ובין כך, ב"וַיִּקְרָא" מתחבר האלוהים אל האדם, וב "וַיִּקְרָא" מתחבר האדם לאלוהים. "וַיִּקְרָא אֶל מֹשֶׁה וַיְדַבֵּר יה' אֵלָיו מֵאֹהֶל מוֹעֵד לֵאמֹר" (ויקרא א',א'). באותה תיבה, מפי האדם מן השדה ומפי עליון מאוהל מועד, מן הארץ מעלה ומהיכל מטה, נסללת מסילה דו נתיבית בה הולך הקול מיוצר לנוצר ומנוצר ליוצר, וכל קול נעשה הד לקול זולתו. יצירה. כל המחזה כולו, מימי עולם ועד עולם מוקדש לה. הקול הוא הסיפור. המילה היא נשמתו.