בנובמבר 2012 התקיימו בחירות לנשיאות ארה"ב. המתמודדים, הנשיא המכהן
ברק אובמה ומולו המושל
מיט רומני. רבים בציבור הישראלי נטו לטובת רומני לרבות ראש הממשלה נתניהו שעשה זאת כמעט בגלוי.
נשמעו טענות מצד יהודים כשרים שאובמה הוא אנטישמי רחמנא ליצלן. לא פחות. היה לי הכבוד להיות נוכח בין אלפיים המוזמנים בנאומו של אובמה בבנייני האומה בירושלים המופנה לצעירים כאן ומעבר לקו הירוק. ראיתי מנהיג שהכל ניתן לומר עליו, רק לא אנטישמי. מעולם לא בקעה אמירה מגרונו של שום אנטישמי באשר הוא, משחר ההיסטוריה כלפי העם היושב בציון המוקף באויבים ובאביב ערבי מאיים "אתם לא לבד", בעברית למהדרין, עם כי במבטא אמריקני כבד.
נשיאי ארה"ב לדורותיהם מאז קום המדינה חזרו והדגישו במרוצת השנים שארה"ב מחוייבת לביטחון ישראל, באופן כללי, אך התייצבות בריש גלי מאחורינו ביד מסוככת ובדיבור ש"אתם לא לבד" טרם נשמע.
תענוג צרוף היה לצפות באובמה יוצא מפתח מטוסו בהליכה קלילה בגזרה שמורה ככוכב קולנוע מחייך חיוך חם וחברי ומנופף בידו. לוחץ את ידו של פרס ומכנה אותו "my friend". גם נתניהו זכה לחיבוק חם, אשר ניתן לפרשו כי נמחקו משקעי העבר ביניהם. על-רקע מראהו המצודד של אובמה, בלטו נבחרינו שעמדו בסך ללחוץ את ידו, משלומפרים, נרגשים וכבדי בורקס, לרבות השר המתאגרף.
לעיתים אנו תוהים מדוע כאשר מנהיג זר משמיע באוזנינו את הנרטיב הציוני יהודי, זה נשמע כל כך מרגש אמיתי ואמין, לעומת אותו נרטיב המושמע על-ידי מי ממנהיגנו, הנחזה כתעמולת בחירות.
שלום חבר
כשביל קלינטון אמר בגרון ניחר על רבין המנוח "שלום חבר" זה כל כך נשמע אותנטי ומרגש. אמירה כזו מפי מנהיג ישראלי הייתה נראית ארכאית וכמעט לא רלוונטית. כך עם אובמה בנאומו המרטיט בבנייני האומה כשהזכיר באריכות את נרטיב הציוני יהודי מאז קום המדינה. השומעים עצרו נשימתם, גם בידיעה שאחר כך יאמר לנו, קבלו את הפלשתינים, שבו עימם לשיחות זה לטובתכם. כמעט "ואהבת לרעך כמוך". אינני יודע אם הדברים הנוקבים של אובמה שנחצבו בסלע גם נחצבו בלבבות שני הצדדים, אולם צריך להאמין כי הרטוריקה לא נישאה לשווא.
כשאובמה מחייך זה נראה אמיתי למרות שהוא גם פוליטיקאי. כשבוש ירד ממטוסו וחייך, חיוכו דמה לאחד שזה מכבר לחש לו מי מעוזריו בדיחה מפולפלת והוא עדיין שבוי בקסמה. כשביל קלינטון ירד מטוסו וחייך זה נראה חיוך של מאהב נשיאותי המודע לקסם שלו, המהלך על נשים. אצל אובמה החיוך הוא חם, שרמנטי אך לא מפתה. את החיוך של ניקסון שביקר פה בשנות השבעים, לא ניתן לפרש אלא כחיוך עצוב על-רקע פרשת ווטרגייט.
אובמה חייך, חיבק, הרעיף שבחים וכינה את
שרה נתניהו הגברת הראשונה. אבל אובמה גם בא לעבוד. ולעבוד חזק. פניה לצעירי הצדדים מעל ראשי המנהיגים ופסיחה על הכנסת למגינת ליבו של יו"ר הכנסת יולי אדלשטיין, הינה טקטיקה שנועדו לקדם אסטרטגיה של מו"מ. גם העיכוב בהמראה שתכליתו החזרת הנורמליזציה עם טורקיה, הינה חלק בלתי מבוטל ממטרות המסע לארץ הקודש.
אין להתעלם משגיאות שעשה אובמה בראשית הקדנציה הראשונה שלו, חרף זאת קיבלנו נשיא שנעתר לבקשות רבות בזמן כהונתו בעניינים של ביטחון ישראל, ידיד מלטף שהבטיח שלא יותיר אותנו לבד תחת עננת האביב הערבי והשיב במחי שיחת טלפון עטרה ליושנה בכל האמור לברית עם מעצמה איזורית כטורקיה.
מישהו אמר מיט רומני?
