עמוד האש

בקרב האוכלוסיה החילונית קורה תהליך הולך ומתחזק של סגידה לעגל הזהב, עגל הרייטינג, החומרנות, הסוציומטיות וההטפשה. התברר שהחברה החילונית הולכת ומאבדת את הצפון. היא מפתחת דור מאוד אגוצנטרי, ילדים שגדלים במשפחות ללא סמכות, בצונאמי של האגוצנטריות, של האני במרכז. הבלמים נעלמו.

החברה בישראל נמצאת במשבר עמוק מאוד. דור ה Y, ילדי שנות השמונים, הם אנשים שגדלו בעידן הדיגיטלי, במשפחות שגידלו אותם בצמר גפן. רבות מהן של זוגות גרושים. אין בהם חוסן. יש ילדותיות. באוניברסיטה זה מתגלה כשאנשים לא מסוגלים לקרוא בספרים. זה איטי מידיי. הם רגילים לאייפון, לגירוי המהיר והשטחי.

לרוב החילונים בארץ, וזה כולל גם חוקרים באוניברסיטה, אין מושג ירוק על החברה הדתית לאומית. זה משקף התנשאות ופוליטיקה. המחקר החברתי בארץ נעשה באופן כללי מאוד צבוע פוליטית. יותר קל לממסד האקדמי הישראלי לחקור את האוכלוסיה הערבית מאשר את הדתית. ולכן קיימת בורות נוראה של חוקרים. בקושי מלמדים על הציונות הדתית במבוא לחברה הישראלית.

רוב החילונים לא יודעים מה זה בני עקיבא. זה בעצם השילוב בין מי שמקבל על עצמו את האתוס הציוני ומקבל על עצמו אורח חיים דתי אורתודוכסי. בני עקיבא מחנכת נהדר לאהבת הארץ והמדינה והיא מודעת לצורך לחנך לכיבוד הגוי, לסובלנות, ולערכים אוניברסאליים. לתנועה הזו יש חלק היסטורי גדול בתולדות ישראל והציונות. אבל היו גם הרבה שנים של צניעות, בני עקיבא היו מאוד צנועים. הם לא הבליטו את פועלם בניגוד לאחרים. זו חברה שמשכילה כיום יותר ויותר להתבונן בעצמה. לכן, יש הרבה יותר הומור דתי מאשר בעבר. בירור הזהות שלה פורץ עתה החוצה במלוא העוצמה.

התקשורת הישראלית מנסה לצייר אותנו כחברה מפולגת רווית מתחים, אבל בפועל קורה בדיוק הפוך. הקצוות אומנם מתקדמים לקיצוניות, לכל הכיוונים - שמאל, ימין, דתיים וכו'. אולם הרוב מתכנס במרכז כשהאחד מושפע מהשני ומשפיע עליו. יש סימביוזה נהדרת. כך גם המגזר הדתי הוא כיום פחות מגזר אחיד, כי המון אנשים מאמצים את מה שאהוד בנאי קרא 'דתיות בופה'.

היום כולנו יושבים בפייסבוק, ובפייסבוק יש דתיים, חרדים, חילונים. גם התקשורת המסורתית אינה יכולה להתעלם מהתהליך האמיתי של סימביוזה. פעם לא היית רואה בכלל כיפות בתוכניות טלוויזיה. היום יש. דתיים וחילוניים, אשכנזים ומזרחיים, נשים וגברים, עולם וותיקים, כולם על המסך ביחד. קצת חסרים הערבים אבל זה לא רק בגללנו אלא גם בגללם, הם מדירים את עצמם מהשיח המשותף.

בציונות הדתית יש תמימות מחויבות וערכיות. זו קבוצה שיודעת להיות פחות צינית ולכן יש בה איכות אנושית. זו חברה דתית בה החיים שלך לא יהיו הפקר. החינוך הציוני דתי הוא קהילתי, מציב גבולות, ויש בו גם הקניית חוסן. עול מצוות מבטא במובן הפסיכולוגי מחוייבות. להגיד ברכת המזון זה חוסר אגואיזם. אומרים תודה. לא מקבלים דברים כמובנים מאליהם. במובנים הללו כיפה היום היא תו תקן לאיכות. כשרואים בחור עם כיפה ובחורה עם לבוש דתי צנוע, הסיכוי שהם יהיו מנומסים, שהם יהיו סקרנים להכיר דברים מעבר למאוויים המידיים, שהם ירצו להתנדב, לתרום ולשרת את הכלל, שהם ישמחו לקרוא משהו ולהעמיק, גבוה יותר, הם פשוט יותר מחונכים.

החברה הישראלית מאוד התקרבה לדת בשנים האחרונות. ההתקרבות הזו, משפיעה גם על האופן בה נתפסת החברה הדתית. היום כשרואים אדם דתי עם כיפה, אומרים שיש לו רוחניות, יהדות. מה שעלה למרכז הבמה זו רוחניות. הציונות הדתית היא הקבוצה שקוראת הכי הרבה ספרות יפה בארץ. לציוני הדתי יש עולם שלם עם חילונים והוא לא פועל כל הזמן ליחצן את עצמו, לחזק את הדימוי המובחן שלו. להפך, האוריינטציה הייתה תמיד להשתלב. יש בציונות הדתית תחושת שייכות לקהילה השכונתית, לבית הכנסת המקומי, ופחות לתפיסה מגזרית כוללת.

אנחנו נמצאים בעולם גלובלי, בצונאמי עצום שמביא הרבה ברכות אך גם הרבה קללות. השאלה היא איך מתגוננים. אנחנו חייבים למצוא עמוד אש חדש. עמוד האש הישן לא מספיק מושך כי אנחנו נמצאים במקום אחר, אבל אנחנו לא רוצים לאבד נכסים של פעם. לציונות הדתית יש מינרלים שאנחנו זקוקים להם במציאת עמוד האש החדש.

השליחות של הציונות הדתית היא יותר רוחנית, להביא את המסר של הרוחניות. האתגר של החברה הוא איך הופכים להיות חברה רוחנית אינטלקטואלית ומוסרית. שליחותה של הציונות הדתית היא לקיים שליחויות חברתיות רחבות, ולקיים דיון וחברותות אינטלקטואליות בשאלות מוסריות, כגון: איך מרסנים את הקפיטליזם? איך עוזרים לחלש ולנדכא? איך עוצרים את הזביחה לעגל הזהב החומרני? זו שליחותה הייחודית של הציונות הדתית.

הדגש האמוני המוסרי הערכי והרוחני הוא העיקר במהפכה אותה מחוללת הציונות הדתית בחברה הישראלית. היא זיהתה שבגרעין העמוק האדם הערכי הוא מאמין. אדם ערכי חש שיש כוח עליון, ויש לו מחויבות שהיא מעבר לזמן. אדם ערכי מאמין שהאדם לא בא לעולם רק כדי לאכול ולבלות ולהגדיל רכוש, הוא בא כדי להגשים מטרות נעלות, כדי לקדם את האנושות, כדי לממש את הפוטנציאל האנושי שלו. האדם הערכי רוצה להשאיר חותם אחריו, לחנך ולנסות לשפר את עצמו ואת ילדיו ונכדיו, והוא רוצה לתת מעצמו לזולתו.

זו העת להצמיח מתוך הציונות הדתית דמויות מופת רוחניות. להצמיח כאן מסגרת חברתית ומדינית סביב הממד הרוחני, הקהילתי, שהוא שליחותו של עם ישראל עלי אדמות. האומץ הבל יתואר בקרב, בצמיחת לוחמים נהדרים, עזי רוח, הוא האומץ הנדרש כעת כדי לבנות קומה נוספת בתורה שבעל פה, ברוח היהדות. ליצור ולחדש נכסי רוח אדירים בתוך בתי המדרש הצנועים והסגפניים המהווים מגדלור של אור.

על כל זאת ועוד, למדתי מראיון של יותם הלפרין עם הפרופסור עוז אלמוג, חוקר החברה הישראלית מאוניברסיטת חיפה, בנו של מפקד הקומנדו הימי ומפקד חיל הים, שהחל את שירותו בגרעין בני עקיבא בה הכיר את אשתו ואת המסלול בשייטת עשה כחייל חובש כיפה.