הדבר הראשון שעשה הראש וראשון לנוצריי העולם היה לרחוץ את רגליה של נערה מוסלמית מבוסניה.
האפיפיור פרנציסקוס השקיע לא מעט מחשבה מה יהיה מעשהו הפומבי הראשון שיסמן תקופה חדשה של הכס הקדוש. ייתכן שהביט לאחור אל מעשהו הראשון של קודמו בנדיקט ה-16 - הרצאה מלומדת שכללה ציטוט של המלך הביזנטי האחרון בגנות האיסלאם. בשל ציטוט זה, במשך שבע שנים נאלץ בנדיקט לזחול בפני כל איסלאמיסט, שבע שנים שבהן עסק האיסלאם העולמי בטיהור העולם המוסלמי מנוצרים, כפי שכבר עשה ליהודים; שבע שנים שבהן הקיזו מעצמות העולם הנוצרי - ארצות-הברית, בריטניה, צרפת וקנדה - את דמן ודמיהן על-מנת להביא דמוקרטיה לעירק ואפגניסטן, ונסוגו בבושת פנים; שבע שנים שבהן נלחמה ישראל נגד האיסלאמיסטים בדרום בצפון ובמרכז, וזכתה לקיתונות של חרפות, גידופים ונידויים מצד אותן מעצמות מערב. האפיפיור פרנציסקוס הסתכל על כל אלה והגיע למסקנה כי על-מנת לא לחזור על שגיאות קודמו, עליו להתפייס עם האיסלאם. על כן בחר, כמעשה של ענווה, התבטלות ופייסנות, לרחוץ את רגליה של בוסנית מוסלמית.
ראש ממשלת ישראל ושר הביטחון שלה עמדו בפני לא מעט לחצים בשלוש השנים האחרונות. לא הם הביאו את היחסים עם הענק הטורקי לשפל שאליו הגיעו. מן הרגע ש"מפלגת הצדק והפיתוח", המפלגה האיסלאמיסטית הטורקית, כבשה את השלטון בטורקיה, השתנה יחס הרשמי כלפי מדינת היהודים. אם בתחילה דובר שטורקיה תהיה למתווך הוגן, הרי מהר מאוד התברר כי התיווך מוטה לחלוטין לצד המוסלמי של הסכסוך. העוינות שהפגינה צמרת השלטון כלפי סמלי הריבונות היהודית, ובראשם נשיא מדינת ישראל, הלכה והתחדדה. המשלחת הימית בראשות IHH, ארגון איסלאמיסטי המשמש כידו החשאית של שלטון האיסלאמיזם הטורקי, הייתה התגרות חצי רשמית במדינת ישראל. לשיאה הגיעה העוינות עם דבריו של ראש ממשלת טורקיה כי ישראל היא מדינת טרור נגד האיסלאם, תוך החיבור הבלתי אמצעי בין הדם ה"פלשתיני" הניגר ברצועת עזה והדם של כלל המוסלמים בעולם. חוץ מאשר להכריז בריש גלי על ג'יהאד, עשה רג'פ טאיפ
ארדואן הכל כדי לתקוף את ישראל ולהסית לרצח אזרחיה.
מראש הנוצרים ועד אחרון הסוהרים
בכל אלה עמד ראש הממשלה, פחות או יותר, עד שהבין כי מה שטוב לאפיפיור טוב גם לראש ממשלת ישראל, ואם האפיפיור יכול לרחוץ את רגליה של בוסנית מוסלמית כמעשה של ענווה, גם הוא יכול לרחוץ את רגליו של האיסלאמיסט מאנקרה, אם לא גשמית, אז לפחות דיפלומטית. ראש ממשלת ישראל כרע על ברכיו וביקש סליחה מן האיסלאם הסוני ונציגו עלי אדמות על כך שהעזנו להתגונן מפני הג'יהאד.
שני מחבלים ערביים שתקפו עמדת צה"ל בבקבוקי תבערה נהרגו מאש חיילי צה"ל. לא אחד ולא שניים, אלא מספר עיתונים, ולא כל כלי תקשורת, אלא
גלי צה"ל, מצאו טעם לפגם במעשיהם של החיילים, והדגישו את היותם חיילי הנח"ל החרדי. לו היו אלו חיילים מיומנים יותר בספיגת ניסיונות רצח, כמו למשל משמר הגבול, לא היה מסתיים האירוע במותם של שני הנערים בני ה-18, אמר הפרשן של גלי צה"ל, ובכך למעשה האשים את החיילים, החרדים, במותם של תוקפיהם.
שלוש מאות אסירים ביטחוניים, רוצה לומר ג'יהאדיסטים אנטישמיים, החזירו את ארוחת הצהרים שלהם, ופתחו במעשי אלימות בשל מותו של אחד מהם. מסרטן. שירות בתי הסוהר, לא רק שלא כלא את כל אלה בצינוק, לא רק שלא אמר ברוך שפטרנו מרוצח, אלא התעלה על עצמו בהתנצלויות, הסברים, והבטחות בהן צדק כי האסיר המסוים הזה לא רק שקיבל את כל הטיפול הרפואי המעולה ביותר, אלא אף היה צפוי לשחרור בשל מצבו.
אלו הן רק ארבע דוגמאות מתוך רבות מיני ספור של צעדי פייסנות מצד מערב, מראש הנוצרים ועד אחרון הסוהרים, כלפי האיסלאם. הבסיס הרעיוני לפייסנות שאוב היישר ממקורותיו התרבותיים של המערב. מענה רך ישיב חימה; מסור את הלחי השנייה; גם הם בני אדם, ואם ננהג בהם כפי שאנו נוהגים בעצמנו, יתרצו; ההיגיון מדריך אותם כפי שהוא מדריך אותנו, ואם נתפייס איתם, הם יתפייסו איתנו.
כאן המקום לחזור לבנדיקט ה-16, לרגע הראשון שהסמכות שניתנה לו שחררה את חרצובות ההיגיון, ולפני שהפחד המצמית קיפל אותו לכדי איטרייה שלוקה. בנאום רגנסבורג עימת האפיפיור את האמונה ואת ההיגיון על-פי גישת הנצרות עם אותם מושגים על-פי גישת האיסלאם. הציטוט שהעלה את חמתם של האיסלאמיסטים, מפקיסטן ועד לחמאסטן, הוא כדלקמן, בתרגום חופשי:
הראו לי את חידושיו של מוחמד, ובהם תמצאו רק את הבלתי-אנושי ואת הרשע, כגון פקודתו להפיץ את האמונה שבה דגל בכוח החרב.
הציטוט לקוח מוויכוח ציבורי בין חכם מוסלמי למקבילו הנוצרי בשלהי האימפריה הביזנטית, רגע לפני שנכבשה בידי המוסלמים העותמנים.
אלא שנושא הכפייה וכוח החרב הוא רק חלק מאותו נאום. הנושא העיקרי הוא אמונה והיגיון כפי שהם משתקפים במערב לעומת תפיסתם באיסלאם. הנצרות, אומר בנדיקט, טוענת כי ההיגיון ואלוהים חד הם, וכי התנהגות בלתי הגיונית מנוגדת לדרכו של אלוהים. לכן, כפיית האמונה בחרב אינה הגיונית.
לעומתה, האיסלאם, על-פי אותו מלומד פרסי ופרשנות מודרנית שלו, טוען כי האלוהים הוא מעבר להיגיון, ולכן התנהגות הפוכה להיגיון היא דרכו של אלוהים. יתר על כן, על-פי האיסלאם, אלוהים אינו כבול אפילו להצהרותיו שלו כפי שהתבטאו בנבואה, ויכול לפעול בדרך שהיא הפוכה להצהרותיו והבטחותיו, ואף לסתור את עצמו באותו מסמך. הדוגמה שנתן אותו פרסי הוא ציטוט מן הקוראן השולל לכפות את האמונה בכל דרך, לעומת ציטוט אחר המחייב את המאמינים לכפות את האמונה גם בחרב ובאלימות. יתר על כן, אם אלוהי המוסלמים אינו כבול להצהרותיו, על אחת כמה וכמה בני האדם שהוא אלוהיהם אינם כבולים להצהרותיהם, הבטחותיהם, ולהסכמים ולבריתות שהם חותמים.
בסיום הנאום הזמין בנדיקט את האיסלאם לדו-שיח, אבל למעשה אמר בגוף הנאום כי שיח זה אינו אפשרי, כיוון שהאיסלאם דוגל בהיפוכו של ההיגיון, ונוטל לכך רשות מאלוהיו של מוחמד.
אם נבין את בנדיקט אל נכון, לנו אנשי המערב אין שום אפשרות להטיל על המוסלמים את כבלי ההיגיון שלנו, וּודאי איננו יכולים לצפות כי התגובה למעשינו תתקבל על-פי אותו היגיון המנחה אותנו.
במיוחד לא הפייסנות.
