"הבלוג של שר האוצר אודות ריקי כהן האגדית מחדרה, הזכיר לי אפיזודה שקרתה לי לפני שנים רבות, כשכיהנתי כגזבר אגודת העיתונאים בתל אביב. בבקשה לא להשוות את הגזבר העיתונאי לשר האוצר העיתונאי. קטונתי. לא זאת ההשוואה.
יאיר לפיד, עיתונאי מוכשר וכותב טור מעולה, כתב את הטור שלו ובו תיאר ישיבה עם אנשי משרדו: "אנחנו יושבים פה יום אחרי יום, ומדברים על איזון התקציב, אבל התפקיד שלנו הוא לא לאזן גיליונות אקסל, אלא לעזור לגברת כהן". לפי התיאור שיצא ממשרד האוצר, הפקידים היו נדהמים מן הגישה החדשה של השר החדש. גישה עיתונאית, לא כלכלית.
בתקופת כהונתי באגודה, התעוררה בעיה כספית באגודה והוועד, כולל אותי, עסק בה רבות. באחד הימים נכנסתי לשיחה עם אחד מבכירי מערכת
מעריב ובין היתר עלה הנושא הכספי של האגודה. אותו עיתונאי בכיר, שלא הכיר את הפרטים הכספיים ואת הבעיות, השיא לי עצה קצרה ופשוטה כיצד לפתור את העניין בקלי קלות.
כשיצאתי מן החדר חשבתי: זה ההבדל בין עיתונאי שכותב פובליציסטיקה (אז לא היו בלוגים) ובין מי שצריך לעשות. בהינף עט או בהבל פה הוא הציע פתרון, שהיה כמובן חסר ערך. אני שצריך הייתי למצוא פתרון לבעיה, נזקקתי לאמצעים אחרים.
נדמה לי שיאיר לפיד עדיין נשאר עיתונאי.
לא הייתי גזבר מעולה, אבל לפחות השארתי את מצבה הכספי של אגודת העיתונאים כפי שקבלתי אותו. מה יעשה גזבר המדינה?
פסח עבר. המצות לא
בכל שנה, כשהסתיים חג הפסח, נהגה אמא שלי ז"ל לומר לנו: "נשארו לכם מצות? תביאו לי. אני אוהבת מצות".
הבאנו לה בשמחה את העודפים שלא אהבנו והיא המשיכה לאכול אותן עוד חצי שנה אחרי החג.
היום, אחרי תום החג, בגילי המופלג, אני יכול לומר, שכעת אני אוהב מצות ואמשיך לאכול אותם בכיף.
