יום הזיכרון לחללי צה"ל ויום העצמאות מעוררים בי תחושות סותרות של כאב וגאווה, של יגון ושל שמחה, בעיקר בגלל צמידותם. צער עמוק על חבריי הקרובים שנפלו. על האובדן הגדול של עמנו. שמחה על מדינה פורחת ומשגשגת. על כלכלה פורחת. על מדע מרקיע שחקים. על דמוקרטיה במיטבה.
השנה, בשונה מהעבר, נוסף אצלי גם לא מעט כעס. כעס על מקבלי ההחלטות בתקופות שונות, בזמנים שונים. אלו שלא החמיצו הזדמנות להחמיץ הזדמנות. מתברר כי שנים של הלעטת הציבור בתזה שאין פרטנר בצד המצרי היו רק כסות למדיניות שגויה של מדינת ישראל. סוג של שכפ"ץ לחשש מהכרעות גדולות. פחד מהמחיר הפוליטי הכרוך בהן.
בימים האחרונים נחשפו חילופי מכתבים בין נשיא מצרים, גמאל עבדול נאצר, בתחילת כהונתו, לבין ראש ממשלת ישראל דאז, משה שרת. מסתבר שהנשיא המצרי הביע נכונות להגיע להסכם שלום עם ישראל. שרת, על-פי הפרסומים, אומנם ברך על היוזמה אך לא ידע לאחוז את השור בקרניו והציב תנאים מוקדמים שכמובן לא התקיימו וההמשך ידוע: פדאיון, פעולות תגמול, מבצע קדש ומלחמת ששת הימים. ראש הממשלה כמובן שלא הציג יוזמה זו לציבור ואף לא לחברי ממשלתו. שישים שנים היו צריכות לחלוף כדי שהדבר יתפרסם. מסתבר שבתחילת דרכו היה נאצר פרטנר. פרטנר קשה. פרטנר מסובך. לא בטוח שאמין אך בוודאי שהיה כדאי לנסות ואסור היה לפסול.
אין עם מי לדבר? השנה גם התפרסם ספרו הקשה לעיכול של יגאל קיפניס "1973". הספר המתבסס על מסמכים, מתאר את מהלכי הטרפוד הישראלים ליוזמת שלום של אנואר סאדאת טרום מלחמת יום הכיפורים. על-פי קיפניס, סאדאת שלח את שר החוץ שלו לארצות הברית עם הצעת שלום נדיבה יותר מזו שעליה חתמנו אחרי המלחמה. ישראל, של גולדה, דיין וגלילי השתמשה בכל תחבולה בארסנל הדיפלומטי כדי למסמס את היוזמה. החל מבקשה הזויה להביאה בכתב שלמרבה הפלא המצרים קיבלוה והעבירו הצעה כתובה, ועד למשיכת זמן בלתי נסבלת ולהסכמה בשתיקה מזעזעת בראייה לאחור - כך בספר - עם אמריקה, כי ישראל לא תכה מכת מנע גם אם תדע בוודאות שפני המצרים למלחמה.
גם כאן התוצאות הנוראיות ידועות וביום הזיכרון אנו עולים לקברותיהם של יותר מ-2,700 צעירים ששילמו בחייהם על סרבנות שלום זו. שוב חשוב להיזכר כי המונח "אין פרטנר" היה שגור בפי קובעי המדיניות דאז שהסתירו מחברי הממשלה ומהציבור את יוזמת סאדאת וטפטפו, ללא הרף, את תפיסת ה"אין עם מי לדבר".
יש או אין פרטנר? היום, ביום העצמאות ה-65, אני חש כב"דז'ה וו". תפיסת ה"אין פרטנר" לגבי הפלשתינים השתרשה בכל מקום והפכה לנחלת הכלל. לראשונה, מאז הקמת המדינה, הנושא המדיני לא עמד על סדר יומה של הציבוריות הישראלית. אומנם התנועה של
ציפי לבני ו
עמיר פרץ חרתו זאת על דגלם והעמידו את הנושא במרכז מערכת הבחירות של התנועה וגם
זהבה גלאון ומרצ עסקו בעניין. אלו גם אלו זכו ב-6 וב-5 מנדטים בלבד בהתאמה. הרוב המכריע של הציבור השתכנע כי אין עם מי לדבר ועל כן עמדות המפלגות בנושא זה לא עמדו על סדר יומו בבואו להצביע.
אחרי פרשות שרת-נאצר וגולדה-סאדאת מן הראוי להתייחס ברצינות לכל איתות מהצד השני. אבו מאזן אינו חבר באגודת חובבי ציון וכנראה גם לא יצטרף אליה בעתיד. הוא פטריוט פלשתיני שדואג לבני עמו. עמדותיו לגבי פתרון הסכסוך קשות לעיכול. התבטאויותיו, לעתים, מעוררות זעם. מהלכיו מרגיזים ומטרידים. אך מכאן ועד להגדרת האין פרטנר המרחק רב. עבאס יליד צפת הצהיר כי הוא מבין שלעולם לא יחזור לגור בצפת ואם זו לא נסיגה מהדרישה לזכות השיבה איני יודע נסיגה מהי. עבאס הצהיר כי הוא שולל טרור ודוגל במהלך מדיני. גם זה מוכיח שכנראה יש עם מי לדבר.
לקחי העבר צריכים ללמד את כולנו: פרטנר תמיד יש. פרטנר שהוא יריב. פרטנר שעמדות הפתיחה שלו אינן מקובלות, אך פרטנר שניתן לנהל מולו משא-ומתן ובמאמץ משותף גם להשיג הסכם יציב.
