מסמר השבוע היה ללא ספק העימות התיאטרלי שבין שר האוצר
יאיר לפיד למקביליו החרדים בכנסת. מקביליו, כיוון שמדובר, אתנית, באותם אנשים: יהודים פליטי גטאות אירופה, שכולם היו יעד להשפלה, אונס, פוגרומים, עוני, נוולות, ולבסוף - להשמדה ממוכנת. אלא שעם בואם לארץ הקודש, התפצלו רעיונית לשני מחנות. האחד, השם את יהבו על הקב"ה ועל אחיו היהודים, לפי סדר זה, והשני הדוגל באמרה "כוחי ועוצם ידי עשו לי את החיל הזה". השבוע הגיעו שני המחנות למיקוד הפיצול הרעיוני בשאלה: מי יאכיל את הילדים ומי יגן עליהם.
על-פי הגישה החרדית, האחריות לילדים נופלת על הקב"ה, ועל היהודים האחרים, לפי הסדר הזה. על-פי גישת לפיד, האחריות נופלת על ההורים המביאים את הילדים לעולם. על-פי החרדים, מדינת ישראל היא מעין חמורו של הקב"ה שעליו לזון ולפרנס ולהגן על הנעלים ממנו. על-פי לפיד, מדינת ישראל היא מסגרת מדינתית המספקת ביטחון והזדמנות ליחיד ולמשפחה להשיג את צרכיהם בעצמם בהתאם לעבודתם והשתכרותם. על-פי החרדים, זכותם להשתמש במנגנוני המדינה כדי להשיג למען קהילתם את המקסימום מן הקופה הציבורית, ללא תלות בתרומתם לקופה זו. על-פי לפיד, הגישה המגזרית לקופה הציבורית פסולה מעיקרה, שכן זו נועדה לתחזק את מבנה המדינה, את התשתית והשירותים החיוניים לתפקודה, ללא מתן העדפה מגזרית כלשהי. על-פי החרדים, האדרת לימוד התורה עומדת מעל לכל שיקול אחר, וליהרג באוהלה של תורה עדיף על הגנת אוהל התורה. על-פי לפיד, התורה החרדית היא שריד בלתי נחוץ של הגלות, ועל כן טוב אם לא תוגן לא תמומן, ואם ייווכחו ילדי החרדים כי זמנה עבר - טוב.
החרדים של הציבור החילוני
יש סוד קטן ואפל שהחרדים אינם מספרים. כאשר נשאל חרדי הלומד בכולל שאשתו בהריון בפעם התשיעית כיצד הוא מתפרנס וכיצד הגיע לדירה, הוא מרים עיניו אל על ומודה להקב"ה. אלא שגם הוא וגם הקב"ה יודעים שהוא משקר. מעבר לתמיכות המגיעות מן המדינה באמצעות החקיקה המגזרית, המסתכמת, כך אומרים, בכ-6,000 ש"ח לכל תלמיד בכולל, יש לו גם דודה, או סבתא, או אח, שאינם חרדים, העובדים למחייתם, וליבם נכמר על אותם עוללים של האחיין, הבן, הנכד או האח שבחרו בדרך העוני. בלעדיהם, לחש לי אותו אחיין מן המגזר, אי-אפשר היה לקיים את אורח החיים של הסתופפות אינסופית באוהלה של תורה. בין שמונה ילדים שנולדו לדור הקודם של חרדים, יש שניים-שלושה שמצאו כי אינם יכולים עוד להסתופף באוהל, ולחיות את חיי הבערות המובנית, ולהתעלם מן המציאות הביטחונית, ואין להם רצון להמשיך את חיי העוני והצפיפות. בין המדינה ובין אותם בני משפחה שיצאו מן האוהל, החרדים יכולים להמשיך בדרכם, ולהודות להקב"ה הדואג לכל מחסורם, שלא לדבר על בטחונם.
אלא שגם הגישה של "כוחי ועוצם ידי" אין לה רגליים. העובדה היא, שבשוליים הרחבים של תומכי לפיד ישנם משתמטים, בטלנים ומובטלים מרצון שמספרם גדל והולך מדי שנה. הנה התבשרנו שמצבת כוח האדם של צה"ל לשנת העבודה הקודמת רחוקה מהיות מלאה, ולא בשל אי-גיוס חרדים. ראש חטיבת התכנון באכ"א, תא"ל אמיר רוגובסקי, חשף כי שיעור הגיוס לצה"ל בתל אביב הוא הנמוך ביותר בישראל ועומד על 62 אחוז. רוגובסקי אמר את הדברים במסגרת דיון של ועדת החוץ והביטחון של הכנסת שנערך בכנס שדרות לחברה, המתקיים במכללת ספיר. נתון נוסף שהוצג לחברי הכנסת הוא כי רק 31 אחוז מבין המתגייסים תושבי תל אביב מצטרפים למקצועות הלחימה בצה"ל. למעשה, אלה החרדים של הציבור החילוני שגם הם סומכים על הקב"ה שיגן עליהם, ועל מדינת-כל-אזרחיה שתיתן להם את כל הזכויות - ביטוח לאומי, ביטוח בריאות ורשת הצלה חברתית - למרות שהשתמטו משירותה.
קשה גם לחרדים וגם ללפיד לקבל את האמת. שניהם טועים, ומביאים לעימות שרק אויבינו רואים בו רווח וסיכוי לתקיעת טריז. הפולמוס אינו עם חרדים כמגזר או עם צפונבונים כמגזר. הפולמוס הוא עם היחיד, האזרח הבודד שיש לו תביעות מוצדקות מן המדינה שבה הוא אזרח, ובהתאם יש למדינה תביעות מוצדקות ממנו, כמו אחריות למעשיו, כמו מיצוי כושר ההשתכרות, כמו תרומה הולמת לבטחון המדינה היהודית המוקפת ומסוננת בשונאים.
האמת היא שכמו במצב שבו כשמספיק אזרחים מתעלמים מחובת החיסון, שבות המחלות שנעלמו ותוקפות אותנו, כך אם מספיק אזרחים ישתמטו מעבודה והגנה, ישובו האויבים ויכו בנו. אם מספיק אזרחים ישתמשו בעמדות מפתח ובאיגוד מקצועי לחנוק את שאר האזרחים, אותם חנוקים יגיעו למסקנה כי עדיף להם במקום אחר. אם מספיק אזרחים יגדירו עבודה, כולל עבודת כפיים, כמעמסה שיש להשאיר לזרים, הרי שאותם זרים יירשו את מקומם, גם באלימות. אין הצדקה לקבל דמי אבטלה, כל עוד הפיליפינית מטפלת בסבא. אין הצדקה לקבל דמי אבטלה, כל עוד מביאים פועלים זרים ו"פלשתינים" לעבודות בניין. אין הצדקה לאיגודים מקצועיים של עובדים בשירות המדינה לשבות ולהשבית, ואין הצדקה להתגולל על מגזר כ"טפילי" או "לא יצרני".
האמת היא כי ביטול האמונה כאמצעי הגיבוש העיקרי של העם פסול באותה מידה כמו הסירוב להשתתף באופן פעיל בהגנת העם והארץ, או הטלת פרנסת-הילדים על אחרים. ביטולן של המורשת, המסורת וההיסטוריה של הגלות כורת את הענף שעליו אנו יושבים כעם וכתרבות, והראייה: מיליון ישראלים החיים בחו"ל מתבוללים ונעלמים מן הנוף היהודי.
מבחינתו של שר האוצר, לא המגזר הוא טפילי, אלא האדם הבודד הבוחר להיות כזה. היום יש ללפיד ולממשלה הנבחרת המנדט להעמיד מבחן ברור לזכאות אישית לשירותי המדינה, ולעמוד בו למרות הלחצים המגזריים.
