|
|
נייג'ל פאראג' [צילום: AP]
|
|
|
|
|
כשצפיתי בראיונות עם נייג'ל פאראג' בטלוויזיה הבריטית, בערוצי הבי.בי.סי, עוד בטרם הבחירות האזוריות, נדהמתי עד כמה הנושא המרכזי שמנחה אותו כל העת, וכעת הפך לפצע באומה הבריטית - דומה כל כך לבעיה שמטרידה אותנו, ועלולה להפוך ליותר מפצע ממאיר, ולסכן את קיומינו כאן כמדינה יהודית ולא כמקום מפלט לעניי כל אפריקה.
ניג'ל פאראג', איש בעל כריזמה הנובעת מהיושר הפנימי והאמונה שלו בכל מילה שהוא דובר, רכש את לב כל אלה שהצביעו כעת עבורו, שהבינו שזו אכן הבעיה בהא הידיעה שלהם. הבעיה היא: בגלל החברות בשוק המשותף, הוסרו כל הגבולות בתוך אירופה. כתוצאה מכך - כל אחד רשאי ללא ויזה או מגבלות כלשהן לעבור מארץ לארץ ולעבוד שם באופן חופשי. כתוצאה מכך, נוספו רק בשנים האחרונות לתושבי בריטניה שלושה וחצי מיליון מהגרים זרים, שמקבלים את כל התנאים הסוציאלים והטיפולים הרפואים כאילו היו אזרחים רגילים שם.
פתיחותה של אנגליה לבעיית מצוקת אוכלוסיות שונות נודעה מימים ימימה. כבר לאחר גירוש יהודי ספרד - הייתה אנגליה, במקביל לטורקיה, שפתחה שעריה ליהודים שנמלטו מהאוטו דה פה ומהאינקויזיציה הספרדית. כעת, המוני המהגרים השוטפים אותה גורמים למדינה שנאבקת במצוקה הכלכלית, לחשוב שנית האם להשאר כחברה באיחוד האירופי. ופאראג' טוען בלהט, שיש לערוך משאל עם בנושא, כדי לאפשר לממלכה להינתק מהעול הכבד שלקחה על עצמה. אנגליה הייתה תמיד מבודדת מהיבשת האירופאית. וכך שרדה בכל מאות השנים. כרגע, החלטתו של פאראג' מזכירה לנו בצורה מדהימה את הבעיה שרובצת לפתחנו. בעיה שאנו לא ממש פתרנו אותה במובן מאות האלפים שכבר התמקמו פה, עובדים עם או בלי אישורים, חלקם מוגדרים כ"פליטים", שזה עיוות האמת. וכך אנו לא עושים דבר לפתרון הבעיה, בגלל הרצון להיראות יפה כלפי שאר העולם.
פאראג' ומפלגתו הזעירה, שקפצה דרגה מתחתית הסולם למשתתפת וודאית בממשלה הבאה, תוך דילוג מעל למפלגה הליברלית, ובהמשך - מי יודע אם לא תגיע לראשות השלטון - הם לא דואגים לכסאות שלהם, גם אם במועצות העירוניות זכו במקומות נכבדים; כל מעיני המנהיג המבריק הזה נתונים רק לבעיה האקוטית שניצבת בפניה כעת בריטניה: האם להמשיך ולהיות חברה באיחוד האירופאי, או להתנתק, ובכך תיחסם דרכם של כל החלכאים והנדכאים מרחבי אירופה (עיקרם באים מרומניה ובולגריה) למקום המקלט הנפלא, בריטניה.
גם לנו יש את הבעיה הזו ששומה עלינו לפתרה, ולהחזיר את מהלך החיים הרגיל לתושבי כל הערים שהפכו למשכנות עוני ופשע של המהגרים שהגיעו אלינו תוך הסגת גבול. גם אצלנו עלתה כמטאור מפלגה שלא הייתה קיימת, שאנשיה לא שמשו בתפקידים ממשלתיים וחסרים את הידע לממש את התיאוריות היפות עליהן הצהירו. אך בניגוד למה שקורה אצלנו - בווייטהול יושבים מנהיגים עתירי ניסיון, כולל ניג'ל פאראג', שמנהיג את המפלגה העצמאית הבריטית, שהוקמה לפני 20 שנה - מאז תחילת המאה הזו,וכעת החלו האזרחים לקלוט את המסר שלו, אף כי בעבר חשבו אותו לגזען. אין בו שמץ מכל זה. איש העסקים המצליח פנה לפוליטיקה כי איכפת לו, והוא מאמין שאם ימשיך בדרכו, יש סיכוי להיטיב את המצב הקשה בו נתונה בריטניה בשל המיליונים שעתידים עוד להציף אותה.
גם אצלנו חייבים לתת את הדעת על טובת העם, ולא "מה יגידו בגויים". גם אנחנו לא פח הזבל של אפריקה, כשם שבריטניה אינה יכולה להיות פח הזבל של הארצות המתפתחות באירופה. ויפה שעה אחת קודם.
מה שמעניין, שכל המתרחש בפוליטיקה האנגלית בימים אלה, עם עלית ה Ukip , לא זכה אפילו לאיזכור בשורה אחת בעיתוני ישראל. כאילו אנו חיים בבועה. אותנו רק מעניין אם ההתחממות בגבול הסורי תגיע למצב של מלחמה, והאייטמים הלוהטים ביותר בתקשורת הם מקרי אונס והתעללות מינית בקרב המימסד כלפי נשים - כי אלה מנפקים קוראים למכביר.מאידך - אך אחד לא שת את לבו למחירי המזון המוגזמים אצלנו. כששהיתי בשבוע שעבר בלונדון, נדהמתי כמה כל המוצרים הזהים לאלה שמיוצרים אצלנו מתוצרת יוניליבר (שטראוס), כמו יוגורט או שלגוני מאגנום - כולם עולים ברבע או בשליש פחות מאשר כאן. עד כמה טפשים ואימפוטנטים אנו יכולים להיות? והאם אנו מסוגלים ליצור מהפכה שתייטיב עם כולם, לא רק עם מנהיגיה?
