היה זה תענוג עילאי לשמוע ולקרוא את נאום הניצחון של אופיר פינס. איזו צניעות, איזו קבלת-עול, איזו המעטה בערך עצמו, בנוסח "יהללך זר ולא פיך":
אני, אופיר פינס, קיוויתי לעלות כיתה אחת אך אתם בחרתם להעלותני שתי כיתות, ואינכם משיגים במוחותיכם הדלים עד כמה צדקתם. עד עתה הייתי ישר, הגון, נאמן, נחמד, נבון, אמיץ-לב, יפה-תואר, חמוד ושאר תארים צנועים שאין כמוני ראוי להם, ואמשיך להיות כזה. המפלגה בחרה היום צוות של אנשים נפלאים - ברור שהצוות כזה, שכן אני-עצמי בראשו - ובשל כך יש לה עתיד. אילו נבחרו יריבי, היה עתידה של המפלגה מאחוריה, כמובן, והיא היתה מידרדרת אל עברי פי-פחת. מזלה של המפלגה שיש עדיין מנהיגים נשגבים כמוני, הזקוקים למשקפת כדי להביט ממרום קומתם אל אספסוף הבוחרים.
מעתה ואילך נבטל את הנוהג הנפסד, שלפיו מי שנבחר מודה לבוחריו, ממעיט בערך עצמו, מכיר בקשיים הצפויים ומבטיח להשתדל לעמוד בהם, מציין את שמות חבריו שהביאוהו עד הלום - לפחות הקרובים ביותר - ואולי גם את אשתו וילדיו, ומניח לחבריו להלל את אישיותו הנאדרת. ממורי ורבי יצחק רבין למדתי לצעוק "אני אנווט, אני אנהיג", ואתם רואים עד כמה הצלחתי לעלות עליו (אל תבלבלו את מוחי בטענה, שיצחק רבין לא מנה מעולם בפומבי את מעלותיו-הוא ולא ייחס לעצמו מעולם תכונת-אופי חיובית).
בטרם אסיים את נאומי, נזכרתי כי שכחתי לציין שאני ראוי מעל לכל לתואר אלוף הצניעות והענווה. ומאחר שאני רק בן 42, והעתיד עוד לפני, יש סיכוי שאשפר את סגולותי אלו עשרת מונים.
יוסי, האם הגיעו כבר פרשי המשטרה, שילוו את המרכבה המלכותית שלי במסע הניצחון ברחובות תל-אביב?.
