נאבקים בהטרדה המינית לפעמים אני מקבל תגובות של ביטול על ידיעות ועל סיפורים, שאני מפרסם על הנעשה בצבאות זרים. אתה משועמם, טוען הישראלי הממוצע. לעומתו, אני מאמין, כי סדנא דארעא חד-הוא, וכולנו בני-אדם. לכן, אני מביט הצדה, ומנסה להבין את ליקויי המערכות שלנו - בכל רבדיהן - וכיצד ניתן לתקנם דרך התנהגות הגויים.
קחו, למשל, את האלימות המינית ואת ההטרדה המינית בצבא.
כדי לאפשר שירות של נשים, יש לנקות את הבסיסים האמריקניים בכל רחבי העולם מתמונות תועבה - הורה צ'אק הייגל, שר ההגנה האמריקני. יש להוציא מהבסיסים וממקומות העבודה כל חומר, שיוצר גירוי, הטרדה, או השפלה - קבע השר, שהורה לנהל בבסיסים חיפוש אחר חומרים כאלה, ולהרחיקם.
חיל האוויר האמריקני ערך לפני כמה חודשים ניקוי כזה בבסיסיו בהוראת גנרל מארק איי ולש השלישי, מפקדו החדש. בין השאר, הורחקו תמונות, לוחות-שנה, שומרי מסך, כתבי-עת ועוד חומרי תועבה מחדרי משרדים, מסדנאות ומחדרי מגורים. כעת יורחבו הסריקות גם למתקנים של שאר הזרועות בכוחות המזוינים האמריקניים - במסגרת המאבק נגד הטרדה מינית בעידודו של הפנטגון.
"הכוחות המזוינים צריכים לעבור שינוי תרבותי, כדי שכל אחד מאנשיהם יזכה ל
כבוד וליחס הוגן", אמר השר הייגל בהכריזו על המדיניות החדשה למניעת הטרדה מינית.
ובנוסף - מש"ק בלשכת גיוס של חיל האוויר האמריקני, שאנס והטריד מינית מועמדות לגיוס, נידון ל-27 שנות מאסר. ללא כל קשר, חוקק בית הנבחרים האמריקני חוק, שקובע עונש של שנתיים מאסר, לפחות, על אונס ועל תקיפה מינית בכוחות המזוינים.
חביב
למרות שאיני מרבה ללכת לסרטים ישראלים, ראיתי את מחכים לסורקין של הבימאי יונתן פז.
הקומדיה החביבה של פז מבוססת על סיפורו של אביו, שהיה בימאי תיאטרון חובבים ידוע, אידיאליסט בקיבוץ. בנו יצר סיפור נחמד, שהדגיש את ההבדלים בין הקיבוץ בשנות החמישים לבין העיר - למרות שהצגת הקיבוצניקים כאידיאליסטים והעירוני (השחקן סורקין) כאופורטוניסט נצלן די שבלונית, ואופיינית לראייה העצמית של הקיבוצניקים.
חנוך, מורה ובימאי חובב (דיוקנו של חנוך פז, אביו של יונתן), חולם על קריירה בתיאטרון "הבימה". הוא מקווה להגיע לשם בזכות השחקן הנודע אהרון סורקין (דיוקנו של מסקין הגדול), שמתארח בקיבוצו. חנוך מדמיין, שלמימוש מטרתו, צריך סורקין להתרשם מהצגתו החדשה - גרסה עברית ראשונה ל"שני קונילמל", שהוא מעלה בעזרת חבריו לקיבוץ.
היחסים המסובכים בתוך הקיבוץ הקולקטיוויסטי (כנראה, דיוקן של קיבוץ מזרע בעמק יזרעאל) מסבירים בעין אוהבת אומנם את כשלי המבנה החברתי, ומדוע דעכו הקיבוצים עם השנים.
אהבתי את הנוסטלגיה ואת דרך הצגתה - למרות שיש בה בעיה: זו אינה הסוּגה (ז'אנר), שיכולה למשוך אלפים לקולנוע, וחבל. בעשור השני של המאה ה-21 הקיבוץ כבר אינו מושך, ואינו דוגמה, שראוי להציגה - גם לא בארצנו. בשנות השישים סרט כזה היה מביא לקולנוע אלפים רבים - כמו כל סרט סובייטי, שהגיע ארצה, להבדיל. וחבל, הסרט מעניין, יפה, מהנה ומציג את הקיבוץ ואת שנות החמישים בארצנו בדרך מקורית.
נקודת מפנה
קרב משמר-העמק (אפריל 1948) לא היה ציון דרך רק עבור הקיבוץ. גם בתולדות מלחמת העצמאות נודע לו מקום חשוב. הוא היה מעין מיקרוקוסמוס לשלב הראשון במלחמת הקוממיות, שהתחוללה בארץ-ישראל מדצמבר 1947 לחמישה-עשר במאי 1948 - יום פלישת מדינות ערב.
עמירם אזוב, היסטוריון בן הקיבוץ, פרסם לקראת שבוע הספר את מחקרו על הקרב -
משמר-העמק לא תיפול! נקודת מפנה בתש"ח (כינרת זמורה-ביתן, דביר, 96 ש"ח).
לדבריו, שאבה זירת ההתגוששות סביב הקיבוץ לתוכה את צבא ההצלה של קאוקג'י בהרכב חד-פעמי של חטיבה לוחמת, תחת פיקודו של המפקד העליון שלה, את הגדוד הראשון של הפלמ"ח שפעל בראשונה במסגרת גדודית בשטח פתוח מול אויב סדיר למחצה ואתו יחידות חי"ש 'הגנה' נוספות. ריכוז הכוחות, שהוזעקו למרחב, היה חסר-תקדים בצפון הארץ, והופעל בהנחיה מטכ"לית במקביל למבצע ראשוני אחר - מבצע 'נחשון' בחזית ירושלים.
המערכה שימשה גם עדות (אינדיקציה) חשובה למגבלות כוחו של הריבון הבריטי, שמעורבותו דעכה לקראת פינויו מהארץ. גם הבריטים נקלעו לעין הסערה, בעל כורחם ובלב ולב, אולם תפקידם חשוב.
אזוב טוען, שהמערכה סביב משמר-העמק ממצה בתוכה את המושג "מלחמת אזרחים". מצד אחד עומד יישוב יהודי מול לחץ צבאי חסר-תקדים, מצד שני מתמוטט המרחב הכפרי הערבי שמסביבו ותושביו הופכים לקרבנות מהלכים שהם היו שותפים לו רק בחלקם. בקלחת האינטרסים ומאבקי הכוח הפוליטיים בארץ-ישראל בחשו ידיים רבות. לעתים מזומנות הקרבנות היו אלה שמעוף הכדורים משני הצדדים עבר מעליהם. לדברי אזוב, העימות החזיתי בין הגורם האנושי היהודי לגורם האנושי הערבי הוא אחד הנרטיבים החשובים במלחמה ארוכה זו, למרות שניתן לפרש את האירועים בדרך אחרת, שאינה מלחמת אזרחים. למשל - מלחמה; ואכן היא הפכה למלחמה בין צבאות באייר תש"ח.
משמר-העמק לא הייתה אמורה לשרוד. מגניה לא היו אנשי מלחמה, משנתם הפוליטית הכתיבה דו-קיום, הם האירו פנים לשכניהם, חרשו את אדמותיהם בסמוך אליהם, סעדו אותם במרפאתם. משמר-העמק הוקפה בכפרים ערביים, והמתקפה עליה החלה עוד בטרם סיימו אנשיה לחפור שוחות מגן. איש לא לימד את אנשי הקיבוץ כיצד מתמודדים עם כוח הרס, שאיים להשמיד אוכלוסיה רבת גילים ומגוונת, שחלקה הגדול כלל לא היה לוחם. גם האימונים הנמרצים, החפירות שנחפרו והעמדות שנבנו לא הכינו את ציבור חברי הקיבוץ להשפעה המשתקת של חומר-נפץ-מרסק, שניחת בחצרם. את התשובות לעמידתם האיתנה קראו בספרים, שעדיין לא נכתבו. אולי גם קראו לזה, אמונה.
איני מקבל את הגדרת אזוב, כי זו מלחמת אזרחים, אלא שלב אחד במלחמה על הקמת המדינה, שהחל במאבק נגד שלטונות הכיבוש הבריטי. מעניין לראות את עמדתו - דווקא משום שהוא בן הקיבוץ - ולהשוותה לגישות ביקורתיות, המתארות אחרת את הקרב.
בספר כ-330 עמודים, והוא יצא בשיתוף העמותה לחקר כוח המגן על-שם ישראל גלילי.
להפסיד הכל
א' הגדול-מכולם שלח לי ציטטה מדברי בנג'מין פרנקלין: "למוותרים על חירות חיונית כדי להשיג ביטחון ארעי אינם ראויים לחירות ולביטחון".
אכן, איש גדול היה פרנקלין.
חצי
כשביצועי צבאנו כה עלובים, ודמגוגים טוחנים עד דק את ססמת-הכזב, "שוויון בנטל" - אין פלא שמנסים כל מיני חלופות.
בין השאר, הוקמה בכנסת שדולה למען צבא מקצועי מתנדב (AVF - במונחים אמריקניים). אני מתנגד לרעיון, כיוון שאני סבור, שחובה עלינו לתת אימון צבאי לכמות גדולה של אזרחים צעירים, כדי שבמקרה של אסון נוראי - כמו זה שהנחית עלינו צבאנו במלחמת יום הכיפורים - נוכל להתמודד עם מתקפה כוללת בכמה חזיתות.
למרות הניסיון האמריקני בשלושת העשורים האחרונים, מאז שבוטל שם גיוס החובה, איני בטוח, ש-AVF הוא הפתרון היאה לנו. אין לנו המרחבים האמריקניים ויכולתה לספוג מהלומה.
יחד עם זאת, העלויות העצומות של צבאנו מרקיעות שחקים ללא כל בקרה - כיוון שהרמטכ"ל גנץ (גנרל לא כל כך מוצלח בסך-הכל) הנו יו"ר ועד העובדים האלים ביותר במדינה והמצליח ביותר; וראוי שעובדי הנמלים ישתלמו אצלו, כדי לשפר את כושר סחיטתם. המדינה רועדת כשגנץ כועס. לפני כמה שבועות הוא החליט לעצור את האימונים, כי רצו לקצץ (בצדק רב!) בתקציב הביטחון. במדינה נורמלית גנץ היה רץ הבייתה בדרגת טוראי. אצלנו זה עבר ללא כל תגובה.
ועל מה מוצא רוב התקציב הביטחון בשקלים?
כמובן, על הוצאות שכר - כפי שמדווח כלכליסט: "בשנת 2012 עמד התקציב הכולל הסופי של משרד הביטחון, זה שנוצל בפועל, על 62 מיליארד שקל ... אם בשנת 1985 עלות נושאי כוח-האדם בצבא הייתה כ-42% מהתקציב כולו, הרי שבשנת 2010 (הנתונים האחרונים שזמינים) ההוצאה על כוח-אדם היוותה כ-65%, כלומר כ-27 מיליארד שקל (לרבות ההוצאה על תשלומי פנסיה ואגף השיקום). זהו גידול של 54% בתוך עשרים וחמש שנים [ההדגשות שלי - אב"ץ]".
ולפיכך, "[חל] קיטון בשיעור התקציב שעומד לרשות הצבא בשביל לרכוש מטוסים, טנקים, מערכות לחימה אחרות ושירותים שונים. בשנת 1985 קצת יותר ממחצית מהתקציב של משרד הביטחון הופנה לטובת רכש ובינוי. ב-2010 קצת יותר משליש מתקציבו הופנה למטרות אלה. כל היתר - כוח-אדם".
כשתתכנס ועדת איחס לחקור את כישלון צבאנו במלחמה הבאה - זכרו את הנתונים ואת חוצפת הרמטכ"ל לבזבז את משאבינו מחד-גיסא, ולהפסיק את האימונים מאידך-גיסא.
לא יהיה מנוס מכינוס הוועדה.
השאלה היחידה הנה: מה המחיר, שנשלם על הניהול הכושל של צבאנו, והאם יהיה טעם לחקור את כישלונו הבא בסדרה.
