לעיר יש סמטאות ורחובות וכיכרות ושווקים וחוצות. דומה כאילו נוסדה ונבנתה על-פי טור עולה - או יורד, היינו הך - של מדד הפרטיות בדרך אל המוחצנות. בתים הם לעולם נסיכויות של פנים.
חדריהם הם מקום המפגש הצנוע בין האדם לבין עצמו, בינו לבין בן או בת-זוגו, ילדיו, רעיו. שמו רשום על כתליו. החלונות נפתחים אל החוץ, ומי שזכה - הם שקופים לראות ואטומים להיראות, והדר בסמטא דלתות ביתו סבות על ציר השומר על הפרהסיה לבל תפרוץ ועל האדם לבל יתעה לתוכה. הרחוב הומה יותר. הכיכרות בולעניות. השווקים הם המפגשים בין המשא לבין המתן, בין היושרה לבין האונאה, בין הצריך לבין הראווה, ומה שאדם קונה בהם ומה שהוא עומד ומוכר שם, מעיד עליו ועל מאורו ועל צילו.
ויש חוצות.
אין שם פנים כלל. אין שם מדרכות לפרטיות. זה המרחב החשוף בו לא קיים אלא מה שמגולה, לא נמדד אלא מה שנשקל, לא מוערך אלא מה שנמכר, לא נשמע אלא מה שנצעק, ופרוץ לכל רוח, מזרח ומערב וצפון ודרום שלו, מעורבבים, והבא לא יוצא והיוצא לא בא ואין לא מאין ואין לא לאן.
לשם הלך בלעם. כך כתוב. "וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם בָּלָק וַיָּבֹאוּ קִרְיַת חֻצוֹת" (במדבר כ"ב, ל"ט). האיש שבא מפתור שבארם נהריים הרחוקה לקלל בשכר את בני ישראל שחנו בערבות מואב ובהרריה החשופים, חנה תחילה ב"עִיר מוֹאָב אֲשֶׁר עַל גְּבוּל אַרְנֹן אֲשֶׁר בִּקְצֵה הַגְּבוּל" (שם, ל"ו).
שם קידם את פניו המלך בלק בן ציפור, ומשם הלכו השניים יחדיו לקִרְיַת חֻצוֹת, או לעיר אחרת שכולה חוצות, או לקריה באותה עיר מואב האמורה השוכנת בחוצות הממלכה בקצה גבולה. הקוסם הנודע לא יצא ללכת ולהתייצב מייד מול המוני ישראל שנדמו בחזיונות החרדה כמעצמה קוסמית שיש בידה לכסות את השמש, עין הארץ, להחשיך את מואב, לשלוח את תושביה אל האופל.
לפני שנחלץ להדביר חזיתית את הפולשים המאגיים בכישוף ובאלות ובקללות, את מטילי האימה, הוא פנה ללכת תחילה אל מוכי החרדה.
הופעתו בחוצות בהם התמכרו המוני המוסתים המואבים לפחד בלתי מבוקר, הייתה הבשורה. הקללה המפורהסת, הפומבית, מן הבמות המוגבהות שעתידות היו להיבנות למחרת, לא יכולה הייתה להיות יותר מטקס. הניצחון על החוצנים הושג בהתייצבות בלעם לצד ההמון שראה עצמו קורבן. בכך היה די. ההמון שאג כביכול, "בלעם איתנו...". הוא כבר ניצח.
גם בלעם, גם בלק, גם השלוחים שעשו ככל יכולתם לשדל את רב הקוסמים להאות לצאת למסע הקללות הגואל, גם האתון שהיטיבה לראות את השטן המהתל שחסם וחרבו שלופה בידו את דרך אין המוצא בה הלכה בין הכרמים השופעים אל מרחבי המדבר הלוהט ומייד הרים את המחסום, כולם ידעו ידוע היטב שאין קללה בפיו של בלעם לבד מעצם ההצהרה שהוא בא לקלל. הכל הובהר ראש. אי-אפשר היה לטעות. רב המג הכל יכול כביכול האמין בליבו אמונה בלתי מעורערת כי היהודים מוגנים הגנה על טבעית פני הקללה, כי הם לא מעלמא הדין, כי הם שטניים, כי לו היו אדם ככל האדם לא יכלו להינצל לא ממצרים ולא מן הים ולא מן המדבר ולא מן הצמא ולא מן הרעב, כי אפילו הוא לא יוכל להם "כִּי בָרוּךְ הוּא" (שם, י"ב).
הקרב ביהודים, הבין בלעם, הוא לא מול היהודים. הוא בקִרְיַת חֻצוֹת, בקרב ההמון המוחצן, שאין לו בית להגן על מחשבותיו שלו, שאין לו סמטא, לא רחוב, לא כיכר רק מקום פרוץ לכל רוח, שם מאיימים כל השדים ושם מנחמים כל לוחשי לחש הישועה.
בלעם וברק, השוע שליט מואב שביתו היה מלא כסף וזהב, הבינו יפה את טיבה של קריה שכולה חוצות, שחיה מחוץ לרציונאל גם בפחדיה גם בשלוותיה ההזויות.
אין איש בקריית חוצות. יש המון. אין אדם הנושא לבדו באחריות להתבוננותו, למחשבותיו, לשיפוטו, למסקנותיו, למעשיו. זה מקום כמו ננוה העיר הגדולה,"... אֲשֶׁר יֶשׁ בָּהּ הַרְבֵּה מִשְׁתֵּים עֶשְׂרֵה רִבּוֹ אָדָם אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ וּבְהֵמָה רַבָּה" (יונה ד', י"א), על-פי פירושו של רש"י האומר כי "אֲשֶׁר לֹא יָדַע בֵּין יְמִינוֹ לִשְׂמֹאלוֹ" זה הילדים שלא עמדו עדיין על דעתם, "וּבְהֵמָה רַבָּה - אלה בני אדם גדולים ודעתן כבהמה שאינם מכירים מי בראם". קריית חוצות. שם עושה עיוורון לכל צבע שלא מן הקריה מהומת פחד ושנאה לאותו צבע, ושם מבערים מה שחשוב כבני-אדם סירפדיים בלחשים.
הנביא ירמיהו המנבא חורבן, מתקרב על ירושלים שנעשתה עיר חוצות אומר, בייאוש מפוכח, "שׁוֹטְטוּ בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם וּרְאוּ נָא וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה וְאֶסְלַח לָהּ" (ירמיהו ה', א'). לא שלא היו אנשי אמנה בירושלים. רבי דוד קמחי, הרד"ק, מספר כי "פירש אדוני אבי ז"ל כי ירמיה אמר בְּחוּצוֹת יְרוּשָׁלִַם ואמר וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ החסידים שהיו בירושלם היו מתחבאים בבתיהם ולא היו יכולים להתראות ברחובות ובחצות מפני הרשעים". היו אפוא. במחבואים. זה כוחה ההרסני של ממשלת החוצות על ערים ומדינות. היא מבריחה את אנשי האמנה אל בתיהם. הם מתייראים לצאת לרחובות ולהתעמת עם אנשי החוצות.
אחריותם לחורבן אינה זניחה. "לא חרבה ירושלים אלא בשביל שפסקו ממנה אנשי אמנה" (שבת קי"ט, ב'), אומרת הגמרא, ומייד מוסיפה, כי היו גם היו, גדולתם בתורה הייתה מוכרת ומכובדת על-ידי הבריות, אבל כשהגיעו דברים כדי עימות עם אנשי זרוע שהשתלטו על המשא והמתן המסחרי והטילו חיתתם על שוטרים ושופטים, נאלמו אנשי האמנה דום, ברחו מן המערכה, נסוגו אל תוך ארבע כתלי בתיהם שלהם. הרחוב היה שייך לבריוני חוצות.
"אנשי אמנה" אין משמעו "אנשי אמונה", תופשי תורה, גדולי הלכה. "אנשי אמנה" משמעו האנשים האחראים לשמירת האמנה שכרת הקדוש ברוך הוא עם עמו, בחינת "לְמַעַן בְּחֻקֹּתַי יֵלֵכוּ וְאֶת מִשְׁפָּטַי יִשְׁמְרוּ וְעָשׂוּ אֹתָם וְהָיוּ לִי לְעָם וַאֲנִי אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים" (יחזקאל י"א, כ'). זאת הברית. אנשי האמנה היו צריכים להבטיח שמירתה. הם ברחו. חוצות ירושלים הופקרו. העיר חרבה. העם גלה.
יש ערים כאלה בעולם, בכל זמן, בכל יבשת. "סדנא דארעא חד הוא", כי האדם בסדום, בננוה, באתונה, בירושלים, בכל איי הים, אחד הוא. כשם שירמיהו אומר "וּדְעוּ וּבַקְשׁוּ בִרְחוֹבוֹתֶיהָ אִם תִּמְצְאוּ אִישׁ אִם יֵשׁ עֹשֶׂה מִשְׁפָּט מְבַקֵּשׁ אֱמוּנָה", כן סובב דיוגנס איש סינופאוס היווני, בן המאה הארבע מאות לפני הספירה במו צהריים עם פנס בידו ואמר כי הוא מחפש בנרות כביכול אדם הגון ואינו מוצאו. המטפורה היא אחת, מעבר מזה לימים, ומעבר מזה.
לא מחפשים את האיש האמיץ בלילות. מחפשים אותו ביום, בשעות האור, במסחר, במשפט, בניהול ענייני העיר. לו מצאו 10 אמיצי לב כאלה בסדום, הייתה סדום עומדת על תילה. לו מצאו אחד אמיץ לב בירושלים - לא הייתה חרבה. לא מצאו. חיפשו ולא מצאו. לא אברהם. לא ירמיהו. לא הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו כביכול.
בלעם לא חיפש אותם. הוא לא היה ממונה על הברכה. הוא היה ממונה על הקללה. לא על הקללה לישראל. לה הוא לא יכול. הוא היה ממונה על ניצול מקוללי החוצות, שראו בו נביא, מציל, פודה מן האיום הקיומי המדומיין שעצם הימצאותו של עם יהודי בסביבתו הטריפה את דעתם. הוא ריפא אותם מחרדותיהם בעצם נוכחותו, בעצם בואו לומר להם כי הם קורבנות אומת העבדים הנקלים שיצאה כשד משחת ממצרים בניגוד לכל מה שסדרי עולם מוכר ידעו עד הנה. הוא היה גאון. הוא ידע, הבין, יותר מכל אדם לפניו, לא יותר מרבים כמוהו שבאו אחריו, כי אפשר להרגיע המון אם אומרים לו כאמור אמת עמוקה כי הוא רדוף, אם מכבדים את תחושותיו הקמאיות שאינן צריכות הוכחה, אם מוקירים אותו כקורבן, אם משכנעים אותו כי מארה בלתי מוצדקת רובצת על פיתחו ורודפת אותו מעצם נוכחותה, כי אין כוח בעולם שיכול לה למארה הזאת לבד הקללה.
מאמינים לחוברי הרוחות האלה, עד שהם שבים למקומם, ואו אז, כשאנשי החוצות נעורים מאשליותיהם ורואים בעיניהם כי הסרפדים המאיימים לא סולקו, הם משתגעים, מאבדים שליטה על פחדיהם ויוצאים מחוצותיהם לרמוס אותם ברגליהם. למרבה הצער. למרבה הכאב. למרבה המספד. למרבה הדמעה. אבל ללא הועיל.
"כִּי בָרוּךְ הוּא" .....
