התורה נגד המדע (ל"ג)

הוא אשר התכוננו אליו בסיום פרק (ל"ב) שעבר; נחזור איפוא אל הפסוק הראשון ונעמוד על המסגרת שלו, היינו על המסגרת הראשונה של תמונת המציאות.

בראשית: ברא אלהים את השמים ואת הארץ. מילת המפתח כאן ולכל הדעות היא "אלהים", היינו הצופה שצופה ביקום ויונק ממנו את התמונות הדוממות והנבדלות שחולפות אחת לאחת. הצופה יונק את התמונה שחולפת במלואה ומפנה מקום לבאה אחריה, לכן ובכל יניקה ויניקה הצופה בורא את התמונה שמופיעה לפניו משום מקום, כי לפני כן לא היה לה קיום לדידו, וכפי שהזכרנו פעמים ספור, סדרות היקום שמתוכן קולט הצופה את התמונות - אינן ערוכות לפניו ואינן עומדות לבחירתו; "הצופה" אינו רואה את הסדרה שלפניו ולבטח לא את סופה, הוא רואה רק את ראשיתה- את התמונה הראשונה בסדרה, ובעצם הוא מכוון לתמונה הראשונה הזו ע"י נטישתו לתמונה שלפניה, דבר שמעביר אותו לתמונה הראשונה בסדרה אחרת, ובאופן הזה מקפץ מסדרה לסדרה ומכוון את רצונו לנתיב המועדף.

נותר לחזור למילת המפתח "אלהים" ולשאלת המפתח הנגזרת ממנה: מדוע קראה התורה לצופה בשם התואר "אלהים". מדוע בעצם לא קראה לו כפי שאנחנו קראנו לו- "הצופה" שצופה ביקום, או היונק שיונק את תמונות היקום, או המשקיף, המתבונן, הגולש, הדוהר, השועט... להלן נראה שבעצם כל השמות האלו טמונים בתואר המקורי שהתורה נתנה לצופה.

ובכן המילה אלהים מורכבת משתי מילים: אל, הים. ואין הכוונה האל של הים, אלא אל הים, נלכה אל הים, וכאילו הגורם שמדובר בו אומר לעצמו: בוא ניתן קפיצה אל הים, נלכה אל הים. וזו מהותו; התורה אומרת בעצם שמהותו של האובייקט הזה מסתכמת בהליכה אל הים, הוא חובב ים.

נעבור איפוא אל הים ונבחן את הקשר שלו לצופה, מה צופן הים? כולנו מכירים את הים, הוא אגם גדול או מקור מים גדול, מקווה של מים, ולדעתי התיאור האחרון הוא הטוב מכולם, כי הים אכן הוא מקווה, מאסף את המים שבנחלים והנהרות והבארות והגשמים, הוא מקור שממנו יוצאים ובאים, התחנה המרכזית של המים.

אני רוצה לחזור לרגע אל תמונת הצופה כפי שהצטיירה בעינינו עד כאן. עמדנו במאה העמודים שעברו על מאפייני הצופה ולדעתי אני יכול כבר לתאר איך נראה בעיניי הצופה הזה. אם זכור לכם, החסידה זכתה בתיאור הקולע ביותר של הצופה, ובעזרתה צללנו אל מעמקיו... ואלה היו רשמינו מהצלילה:

"אם נצלול אל התכונה היחידה והמקורית של הצופה ונצלם אותה ממעמקים- נגיע אל החסידה המרחפת על פני המים ובכוונתה למשות מתוכם דג ועוד דג. אולם וכאשר היגענו אל מצולות החסידה וצילמנו את הסקופ של חיינו - את רצונה המקורי, ראינו בתמונה כי אין בכוונתה למשות דג או שניים כי-אם לא להשאיר בים אפילו דג אחד".

כן, זו התכונה המקורית של הצופה באשר הוא, והתכונה הזו משתלבת עם נטיית הצופה בלכבוש את החומר- לא בדיוק לינוק אותו... הוא תובע את החומר- לא בדיוק רוצה בו... הוא "טורף" את החומר... ואם כן אנו רואים מולינו צופה שרוצה את "החומר" בכל מחיר, הוא מכור לאדום האדום הזה, והמדובר בסדרות החומר, ביקום.

בל נשכח שאנחנו מסתכלים על "הצופה" מנקודת מבט אנושית, במוח האנושי ומתוך העין האנושית, בכלים שעומדים לרשות האדם, ולמעשה איננו יכולים לשחרר את הצופה מגוף האדם למרות ידיעתינו כי הצופה יונק, בין היתר, גם את הגוף האנושי. אנו רואים איפוא את הצופה במרכבתו הנוכחית, בדמות האנושית, בגוף האדם הזה שהולך אחר תיאבונו הבלתי נלאה, עם תשוקתו, חמדתו, תאבותיו, הלהט לטרוף את הכל לפני שיהיה מאוחר, הרצון העז להשיג את המקסימו האפשרי מכל דבר, ומתוך זאת התורה גם ראתה את הצופה וציירה אותו, היינו מתוך העין האנושית שמביטה בפועל באדם שבדמות הצופה, ר"ל שבוחנת בפועל את האדם כפי שנראה בעיני האדם.

התורה ציירה את הצופה שיושב בגוף האדם כמי שמחפש ללא ליאות את המידע לינוק אותו, וליתר דיוק, הוא מחפש את המידע הנוזלי לשימוש מיידי ושניתן ליצוק בכל כלי אפשרי, וכן אני משתמש פה במטפורה של "מידע נוזלי" אולם ולמען האמת, זה הדבר אשר פגש בו הצופה כאשר יצא בחברת הגוף האנושי למסע על האדמה, כלומר זה החומר הגולמי אשר נתקל בו "הצופה" כאשר יצא למסעו ביקום החומרי. האדם פגש על האדמה את המים ואת האבן אך התחבר יותר אל המים. כלומר הוא העדיף להשתמש במידע הנוזלי שקל לשימוש כמו המים, מאשר מידע מוצק ונוקשה שיש לעבדו בשביל להשתמש בו, כמו המידע שבחומר הקשוח, מתכות, אבנים, סלעים.

רוצה לומר כי בעיני האדם, נטיית הצופה הטבעית היא להשתמש במידע הנזיל לא הקשיח. לנצל את המידע הנזיל, אם תרצה- לרכוב על המידע הנזיל בדילוגי הצופה בעולם החומרי. ללכת אל עבר מקורות המים- לא אל האדמות הסלעיות הקשות שדורשות זיעה ועיבוד.

מקורות המים, וכפי שצויין, נמצאים בים, ועל כן, אמר הצופה לעצמו, נלכה אל הים ונשאב אותם. נלכה אל מקורות המידע הנוזלי והמיידי - והכוונה לסדרות החומר הערוכים והמזומנים ליניקתו המיידית. זו מהותו של הצופה באשר הוא: להשתמש במידע הנוזלי שניתן למזוג בכל כלי קיבול, להשתמש במידע הקל, הנוח, המיידי. זה מקור שם התואר של הצופה בתורה: אל-הים, אל מקורות המים, אל מקורת המידע הנזיל והשמיש והמיידי. ביום השלישי של בראשית, היינו בתמונת המציאות השלישית והמורחבת, תעמוד התורה בהרחבה על מקור המינוח ים ומים ויבשה וארץ ועל כל שמות התואר של משפחת המידע.

העיקרון הנוזלי יחזור בתורה על עצמו גם בהרכב שם התואר של האדם, היינו לגוף שכבר נרתם ע"י אלהים למסע, ולגוף הזה קראה התורה "אדם" שגם מורכב משניים: אד + דם כאשר האות ד' מחברת בין השניים. עמדתי באריכות על שם התואר "אדם" באחד הפרקים בסדרת שבעת ימי הבריאה, והתזכורת כאן היא לטובת הדם שממנו מורכב שם האדם, היינו הדם הנוזלי שנושא לגוף את המידע הנוזלי, וגם הגוף ברובו מים; נוזלי. כך נטה הצופה לינוק את המרכבה החומרית שלו, את הגוף האנושי.

גם המונח התורני "שמים" מגיח מאותה השכונה. שמים, שתי מילים: (שם, ים), הצופה שבאדם מרים את ראשו מעלה מעלה, בוהה בשמים ואומר: שם הים, שם מקורות המידע. ושוב התורה מדברת מפי האדם היושב על הארץ, היינו הצופה שיונק אומנם את סדרות החומר להנאתו, הערוכות והמזומנות ליניקתו המיידית, ולמרות זאת אינו מסתפק בחלקו ופניו לעוד ועוד; הוא רוצה לדהור ולשעוט ושום סדרה נזילה לא תספק אותו. על-כן הוא מפנה את ראשו לערימת המידע האינסופית שידו עוד לא השיגה ואומר: שם, שם יש עוד מים, שם המים הנזילים, בשמים הרחוקים מטבעם מהארץ. לא במקרה האדם מחפש בשמים את הפלנטה עם המים; זה המשך מסעו אחר המידע הנזיל-שורש החיים.

בהישג ידינו כבר את כל הכלים והמונחים בשביל להשקיף על תמונת המציאות המופשטת ביותר שהופיעה בתורה. זו המסגרת הראשונה של תמונת המציאות. בראשית:

ברא אלהים את השמים ואת הארץ. הצופה יונק את סדרות החומר תמונה אחר תמונה, כאשר כל תמונה חולפת במלואה לפניו ומפנה מקום לבאה אחריה בסדרה. ניתן להגיד איפוא שביניקה הזו הצופה בורא יש מאין את התמונות של המציאות שלו. סדרות החומר שהצופה יונק אותן נמצאות לגביו הן בשמים והן על הארץ.

למעשה, אין די בתמונה הזו בשביל להתמצא ברזי המציאות, חסר עוד הרבה מידע על התמונה הזו, ראשית כל מהיכן הופיעה? לכן באה התורה בחלק הבא (בפסוק השני שבהמשך) להרחיב את היריעה הראשונה, ולהסביר את מהות הגורמים שהופיעו בתמונה הראשונה, גורם אחר גורם, שלושה במספר - נעמוד עליהם בפסוק השני ובפרק (ל"ד) הבא.