יומן קריאה: מלחמת האזרחים בספרד

על מלחמת האזרחים בספרד שמעתי פה ושם, ולפני זמן רב קראתי את ספרו של ארנסט המינגוויי "למי צלצלו הפעמונים". אבל במהלך שיטוטי האקראיים בין המדפים של ספרי העיון בספריה, לא נתקלתי אף פעם בספר שיתאר מה באמת קרה שם. לאחרונה מצאתי את המדף הנכון, וקראתי ברצף ארבעה ספרים הדנים במלחמה זו: "מלחמת האזרחים בספרד" מאת אנטוני ביוור, "מהפכה ומהפכה-שכנגד בספרד" מאת יצחק אביב, "הפשיזם לא יעבור", קובץ מאמרים בעריכת רענן ריין, ו"מחווה לקטלוניה" מאת ג'ורג' אורוול.

האמת היא שהייתי בור לחלוטין בנושא, ופשוט הוכיתי בתדהמה כשהבנתי שלא הייתה זו רק מלחמת אזרחים, אלא טבח הדדי בו השתלטות של אחד מהצדדים על אזור כלשהו מלווה בהוצאתם להורג של המזוהים עם המחנה היריב. מעבר למספרי הקורבנות בקרבות עצמם, רצחו הימנים כ-200,000 שמאלנים, ואילו השמאלנים רצחו כ-50,000 ימנים, וביניהם כמה אלפי כמרים. (ברור שמספרים אלה הינם אומדנים בלבד, ואין הסכמה על המספרים המדויקים).

לעומת הטרוף הרצחני הזה, שנאת האחים בינינו נראית פשוט כמשחק ילדים. עד היום קראתי רק על אדם אחד בתוכנו שהטיף ל"חיסול פיזי" של אנשי המחנה היריב, והיה זה יצחק בן-אהרן בשנות השלושים. סביב האונייה אלטלנה אכן התחוללה מלחמת אחים, אך היא נמשכה לא יותר מיומיים, ונפלו בה כעשרים איש. מסתבר שהיהודים, שבטוחים שאחד ממאפייניהם הייחודים הוא שנאת אחים, כלל אינם יודעים שנאת אחים אמיתית מהי.

מאמר מעולה של הפרופסור שלמה בן-עמי, המופיע בקובץ שנערך על-ידי רענן ריין, מנסה להסביר את מה שהוא מכנה "אורגיית דמים והרס". אבל חוץ ממנו, באף אחד מארבעת הספרים שקראתי לא הובעה פליאה על כך שבני אותו עם רוצחים האחד את השני. אפילו ג'ורג' אורוול, שלחם בספרד במסגרת יחידה השייכת למפלגה מרכסיסטית (אך לא קומוניסטית), מספר בפשטות וכלאחר יד שעבר על פני קיר מנוקב מכדורים שנורו במהלך הוצאתם להורג של פשיסטים. מסתבר שככה זה היה שם, וכולם קיבלו את המצב הזה כגזרה משמיים.

קל מאוד להגדיר את הצדדים שלחמו בספרד כימנים ושמאלנים, אבל הימנים והשמאלנים בספרד של שנות השלושים אינם דומים כלל לימנים ולשמאלנים אצלנו. אמנם, גם הימין שם וגם אצלנו מייצג את הדתיים והשמרנים, והשמאל את החילונים והמתירנים, אבל חלק גדול מהימין בספרד תמך במשטר מלוכני, והכנסייה שהייתה חלק מהימין מילאה שם תפקיד משמעותי ביותר, ואף שלטה במידה רבה במערכת החינוך. השמאל כלל אנרכיסטים, סוציאליסטים, מרכסיסטים, וקומוניסטים, ורובם תמכו במהפכת פועלים נוסח המהפכה ברוסיה.

כוחה של התנועה האנרכיסטית ראוי לציון מיוחד, כיון שאצלנו בכלל אין חיה כזאת. מסתבר שבספרד היו יותר אנרכיסטים מסוציאליסטים, והרבה יותר מקומוניסטים. אני משוכנע שיש רבים כמותי שכלל לא ידעו שהתנועה האנרכיסטית הייתה תנועה שיש לה תוכנית מוגדרת כיצד אמורה להתנהל מדינה.מובן שגם לאחר קריאתם של ארבעה ספרים אינני מוסמך לתאר את האידיאולוגיה האנרכיסטית, ויכול רק להצביע על הפרוד במחנה השמאל, לעומת האחדות במחנה הימין שנשלט על-ידי הצבא.

עוד הופתעתי לגלות שגם הימנים וגם השמאלנים כלל לא האמינו בדמוקרטיה. העובדה היא שעם ניצחון הימין הפכה ספרד לדיקטטורה בה שלט מנהיג הצבא פרנקו כמעט ארבעים שנה, ויש לשער שלו ניצח השמאל הייתה ספרד הופכת לאחת ממדינות הגוש הסובייטי דוגמת פולין והונגריה. בין השנים 1931 ו-1936 נערכו בספרד שלוש מערכות בחירות, שבראשונה ניצח השמאל, בשנייה הימין, ובשלישית שוב השמאל. במהלך שלטון הימין היו מעורב המנהיג הסוציאליסטי הבולט ביותר, לרגו קבלרו, בניסיון הפיכה שמאלני שנכשל, והוא הושלך לכלא. הגנרלים שבראשם פרנקו אכן ביצעו הפיכה צבאית כנגד ממשלה נבחרת, אבל מסתבר שההבדל בינם לבין השמאלנים הוא שהם הצליחו והשמאלנים נכשלו.

לפני הבחירות האחרונות שנערכו בשנת 1936, התאחדו המרכז הרפובליקני והשמאל לברית שנקראה "החזית העממית", וניצחו בבחירות. ההפיכה הצבאית של הימין בהנהגת פרנקו כוונה אפוא כנגד ממשלת מרכז/שמאל, ועל כן רבים מתייחסים למלחמה כאילו נערכה בין רפובליקנים לפשיסטים. אבל ברור שמצביעי מפלגות המרכז לא היו מעורבים ברצח הכמרים ושרפת הכנסיות שבוצעו על-ידי אנשי מחנה השמאל, וברור גם שבסיוע העובדה שרוסיה הייתה המדינה היחידה שעזרה לממשלה החוקית, הצליחו הקומוניסטים להשתלט על מוקדי הכוח באזור שנשלט על-ידי הממשלה.

מיד לאחר פרוץ המרד מונה לראשות הממשלה איש מרכז בשם חירל, ולאחר מספר חודשי לחימה הוא הוחלף על-ידי מנהיג הפועלים לרגו קבלרו. באמצע שנת 1937 החליף את קבלרו סוציאליסט אחר בשם נגרין, ועל ממשלתו כותב אנטוני ביוור: "אבל הממשלה הזאת, שצ'רצ'יל קיבל אותה בברכה... לא הגבילה את המשטרה החשאית שבשליטת הנ.ק.וו.ד.,... והעלתה את פואו"ם קורבן לסטלין כדי להמשיך לקבל ממנו נשק".

פואו"ם היא המפלגה המרכסיסטית שבשורת המיליציה שלה לחם אורוול. מספר ימים לאחר הקמת ממשלת נגרין הוצאה פואו"ם אל מחוץ לחוק, ומנהיגה אנדרס נין נרצח בכלא על-ידי אנשי המשטרה החשאית. לא פעם הבעתי התפעלות מיכולתו של אורוול לאבחן את תרבות השקר השמאלנית, אבל עתה אני מבין שכל מה שידעתי על שקרי השמאל הוא כאין וכאפס לעומת מה שחווה אורוול במהלך שהותו בספרד, ולאחר חזרתו לאנגליה. אורוול, שרק בנס נותר בחיים לאחר שכדור פגע בצווארו ויצא מעורפו, הצליח לברוח מספרד לאחר שמפלגתו הוצאה אל מחוץ לחוק, אך כמה מחבריו נתפסו, הושלכו אל הכלא, ונעלמו. בטון שקט ועצוב מביע אורוול מרירות על כך שהוא וחבריו שנלחמו בחזית הואשמו בכך שהם סוכנים פשיסטים המסייעים לאויב. העובדה שהוא מנסה שוב ושוב לשכנע שזוהי האשמת שווא, מוכיחה שהתעמולה הקומוניסטית באנגליה הצליחה לשכנע רבים שאכן פואו"ם היא מפלגה של בוגדים.

לעומת אורוול שלחם, בשניים מהספרים מתואר המינגוויי כעיתונאי ששימש מכשיר בידי התעמולה הקומוניסטית. מתקבל הרושם שלאנטוני ביוור, שספרו הוא המקיף ביותר מבין הארבעה שקראתי, היו שתי מטרות: האחת, לספר את האמת על המלחמה, והשנייה, לספר את האמת על המינגוויי.

בערך "למי צלצלו הפעמונים" שבויקיפדיה כתוב כדלהלן: "אזרחים רבים התנדבו ללחום לצד הכוחות הרפובליקאיים במסגרת הבריגדות הבינלאומיות, וארנסט המינגוויי היה אחד מהמתנדבים הללו". מסתבר אפוא שבמאבק בין האמת על המינגוויי, שכאמור לא התנדב ולא לחם, לבין המיתוס שלו, מנצח בינתיים המיתוס.

למרות שהייתה זו אכן מלחמת אזרחים, יש לשער שאלמלא המעורבות הבינלאומית, היה השמאל מנצח. לאחר שדרך הים נחסמה בפני יחידותיו של פרנקו שהיו במרוקו, העבירו אותן מטוסים גרמניים ממרוקו לספרד ברכבת אווירית. עשרות אלפי חיילים איטלקים נשלחו לעזרתו של פרנקו, ויחידה של חיל האוויר הגרמני בשם "לגיון קונדור", שמנתה אלפי אנשים, מילאה תפקיד חשוב בקרבות רבים. לגיון קונדור גם הפציץ את העיירה הבסקית גרניקה בפצצות תבערה שמטרתן היחידה הייתה הרג אזרחים, והפצצה זו זכורה לדיראון עולם בעקבות ציורו המפורסם של פיקסו.

אך לא רק גרמניה ואיטליה עזרו לימין, אלא גם חברות פרטיות בארה"ב דוגמת טקסקו, פורד, ג'נרל מוטורס ודו-פונט. תת שר החוץ הספרדי אמר בשנת 1945: "בלי הנפט האמריקני והמשאיות האמריקניות והאשראי האמריקני לא היינו מנצחים במלחמת האזרחים". מסתבר אפוא שלא רק הנרי פורד האנטישמי גילה אהדה להיטלר ולחבריו.

ובשעה שכולם ידעו שגרמניה ואיטליה עוזרות לימין, ורוסיה עוזרת (במידה פחותה) לשמאל, חתמו מדינות אלה יחד עם צרפת ואנגליה על הסכם של אי-התערבות בספרד. נציגיהן של המדינות שחתמו על ההסכם ישבו בוועדה שפיקחה על יישומו, ושגריר ארה"ב בספרד הגדיר את הוועדה, שכביכול לא ידעה דבר על המעורבות הגרמנית/איטלקית/רוסית, בתור: "קבוצה צינית, ולמרבה הצער גם חסרת הגינות, יותר מכל מה שידעה ההיסטוריה האנושית". לגולדסטון וחבריו ממועצת זכויות האדם של האו"ם היה ממי ללמוד.

למרות שכאמור ספרו של אנטוני ביוור הוא המקיף (והחריף) ביותר מבין הארבעה שקראתי, הספר שהרשים אותי ביותר הוא ספרו של אורוול. ספר מעורר התפעלות של אדם מעורר הערצה.

ולסיום, זה לא מכבר ביקרתי במבצר אלקזר שבטולדו. בתחילת מלחמת האזרחים התבצרה בו יחידה צבאית של תומכי פרנקו, והיא החזיקה מעמד מול התקפות השמאל עד שהגיע צבאו של פרנקו וכבש את טולדו. המבצר, שנהרס במהלך המלחמה, נבנה מחדש, ומצוי בו מוזיאון של הצבא הספרדי. הייתי בטוח שאמצא במוזיאון תיעוד מקיף של מלחמת האזרחים, אבל כל מה שמצאתי היו מספר תמונות מתקופת המלחמה, וביניהן הכרזה המפורסמת "No Pasaran" שתורגמה לעברית בתור "הפשיזם לא יעבור". מתחת לתמונות היו רשומות כמה שורות, שהמסר העיקרי שלהן (הציטוט מהזיכרון): "בני העם הספרדי נאלצו לבחור באחד הצדדים במלחמה שלא רצו בה, ושהם היו קורבנותיה העיקריים". ברל כצנלסון של "בגנות הטיח" לא היה מתפעל מהמוזיאון הזה.