עשו לנו את ההיסטוריה

בן-ציון יהושע-רז, "מאחורי מסך המשי - עמים ויהודים במרחב האירני: פרס-אירן, אפגניסטן, בוכרה", הוצאת כרמל, ירושלים תשע"ג- 2013, 624 עמ', מפות, תעודות, תמונות בצבע ובשחור-לבן.

הסופר והחוקר בן-ציון יהושע (בשמו המלא: בן-ציון דויד יהושע-רז, ובשמו הספרותי ד. בציר) מתעד בספרו זה את העמים והקהילות היהודיות במרכז אסיה. ספרו הקודם "מנדחי ישׂראל באפגאניסתאן לאנוסי מַשהד באירן" (הוצאת מוסד ביאליק, ירושלים תשנ"ב) פרץ דרך בחקר קהילות נידחות אלה והיה לספר יסוד בארץ ובחו"ל. סיפור שליחותו הממלכתית של בן-ציון יהושע מטעם 'נתיב-לשכת הקשר' לאזורים אלה, הובא בספרו "אוֹֹק יוֹּל - דרך לבנה - מסע במרכז אסיה".

מסך המשי - מסך הברזל ודרך המשי?/BU>

יהודי המרחב האירני חיו על נתיב המסחר הבינלאומי בין מזרח למערב, המוכר בשם "דרך המֶשי", ולימים המדינות המוסלמיות של מרכז אסיה עברו לשליטה קומוניסטית מעבר למסך הברזל. מכאן שמו של הספר "מאחורי מסך המשי". אלה שחיו מעבר למסך הזה חשו את טעמו של המשי ואת יד הברזל. מעבר לניגוד בין יפי המשי ואטימותו של הברזל, מרתק לראות תרבויות שחיו על נתיבי הסחר בין מזרח למערב ואת ההפרָיה הדדית והזרימה התרבותית שסוחרי השיירות העבירו מארץ לארץ, ממִדבר ליישוב, וגם דו-שׂיח בין מציאות לדמיון. המסורות התרבותיות עברו מאתר לאתר על דרך המֶשי: סיפורים, אגדות, פתגמים אמונות ודעות, וגם מידע על המתרחש בכל ארץ וידע טכנולוגי ורפואי.

הקמתן של הקהילות היהודיות דווקא בערים על דרך המשי אינה מקרית: נקודות יישוב אלה קמו מלכתחילה כתַחנות מסחר שבהן התנהלה הפעילות המסחרית של קנִייה ומכִירה, ועם הזמן הצטרפו לסוחרים 'כלי קודש - חזנים, שוחטים ומוהלים שאפשרו חיים יהודיים מלאים. נקודות המפגש של השיירות הנודדות הפכו לערים, וקמו בהן קהילות יהודיות שהיו חלק מן הפעילות המסחרית במרכז אסיה.

עקבות תרבויות שנכחדו

הקושי במחקר ובאיסוף מקורות לכתיבת הספר נובע מן התהפוכות שעברו על המרחב האירני במשך הדורות. הכיבוש המונגולי במאה השלוש-עשרה הכחיד תרבויות ולא רק בני אדם. יהושֻע הקדיש את מסעותיו גם לאיסוף מסמכים, הן בשליחותו מטעם "נתיב-לשכת הקשר", הן בהיותו מפקח-בכיר מטעם עליית הנוער בפרויקט נעל"ה 16 והן בצאתו כשליח חינוכי מטעם המחלקה לחינוך של הסוכנות היהודית ושליחות ההצלה שלו מטעם הספרייה הלאומית. בעיניו, התיעוד הזה הוא מסע של שליחות: "חיי כרוכים אפוא במרחבים האין-סופיים האלה, תרבויותיהם ולשונותיהם. אני מגלה כל הזמן זוויות חדשות ומרתקות ואני מבקש לשַתף את קוראיי המבקשים לגלות עולם יהודי ונוכרי, הן מן ההיבט המחקרי והן מנקודת-ראות של מי שרגליו חָרשו מרחבים אלה" (עמ' 15).

בעקבות מרקו פולו ואבן בטוטה

כל מי שקרא ספרי מסעות בילדותו חוזר בדמיונו אל מרקוֹ פּולוֹ (1324-1254), שיצא מוונציה אל דרך המשי. בדרכו לסין תר מרקו פולו את בוכרה וסמרקנד, והוא חצה את מדבר גוֹבּי. טעם סיפוריו של מרקו פולו על המפגש עם קובלאי ח'אן (נכדו של ג'ינג'יז ח'אן), השליט המונגולי הגדול בעיר בייג'ינג, לא דהה עם השנים, והוא היה לדמות מרתקת המַפרה את הדמיון ואת הכיסופים למחוזות אחרים ולתרבויות אחרות.

שיירות המסחר במשך הדורות חצו את הנתיבים שבהם דרכו רגליו של מרקו פולו: הדרך עברה בהרי פאמיר (שמרקו פולו כינה "גג העולם"). והנתיבים חצו את מדבר גוֹבּי, את קוקנד, סמרקנד, בּוּכרה וחיווה. יש שהגיעו גם להודו, והיו נתיבים גם אל מרכז אסיה: לקווקז, לבגדד ולאסיה הקטנה. לבד מסיפורי המסע שכתב מרקו פולו, ידוע גם המסע של נוסע מפורסם אחר: אִבְּן בַּטוּטָה. מדובר באבו עבדאללה מחמד אבן בטוטה (1368-1304) שיצא מטנג'יר שבמרוקו, ותיאורי המסעות שלו בספרו "מַתנה למִסתכלים" ("תחפת אלנזאר") הם מקור מידע על החיים בתקופה זו ובארצות אלה.

החוקר בן-ציון יהושע הולך במחקרו אחר נוסעי השיירות ומתחקה אחר מעשׂיהם: העניין שהוא מגלה בהם כחוקר הוא לאו-דווקא בסחורות שהם מעבירים, אלא במסורות שהם מעבירים, ובכך הוא רואה בהם "מובילי תרבות". כך מתברר, למשל, שהבודהיזם נדד מהודו והגיע אל מזרח אסיה, וכך האיסלאם דחק ממקומות רבים את הדת הדוּאַלית הזוֹרוֹאסטרית שהאמינה באֵל הטוב ובאֵל הרע, וכן דחק האיסלאם את הנצרות המזרחית ותפס את מקומה.

המחקר עוקב אחר טביעות האצבע של הדתות והתרבויות: כתבי קודש, ארכיטקטורה, מיניאטורות וכיו"ב. גם היהודים היו חלק מנוסעי השיירות וגם הם נקלעו אל הפסיפס הרב תרבותי, ואף גילו בדרך שיירות- המסחר קהילות יהודיות אחרות: כך נקשרו קהילות יהודיות זו אל זו כחלקים של אותו שלם, והנוסעים בשיירות העבירו מצד לצד הלכות ומנהגים, נוסחי תפילות ופיוטים, וגם עדכנו את הקהילות על קורות היהודים בארצות אחרות.

פרשת ממלכת הכוזרים

המידע המרתק ביותר שאליו נחשׂפו נוסעי השיירות הוא חשׂיפת קיומם של הכוזרים: אנשי שיירות שבאו מח'ורסאן גילו את מחוזות הכוזרים המתייהדים, וכך הגיע המידע לחסדאי אבן שפרוט, והוא כתב אז את איגרתו הנודעת ליוסף מלך הכוזרים. אל נשכח שבעקבות חשׂיפה של שֵבט זה, השתמש ר' יהודה הלוי בסיפור היסטורי זה כמסגרת סיפורית לספר הפילוסופי "הכוזרי".

מכתבו של ר' חסדאי אבן שפרוט היה למסמך מכונן בתרבות היהודית: "...אמרו לי כי יש ממלכה ליהודים נקראים על שם אלכּזר ולא האמנתי לדבריהם...ושם המלך המולך יוסף. ואֳניות באות אלינו מארצם ומביאים דגים ועוֹרוֹת וכל מיני סחורות, והם אנשי אַחוותֵנו ומכובדים עלֵינו".

הכֹּהן שעלה למֶכּה

הסיפור על הקהילה הח'וראסאנית (ח'וראסַאן - ארץ השֶמֶש) בקאי-פנג שבסין הוא מרתק: מתברר שקאי-פנג שימשה מרכז מסחרי עתיק, נקודת מוצא לדרך המֶשי. בשנים 1127-907 היא הייתה בִּירת הקיסרות הסינית, והתקיים בה יישוב יהודי מן המאה השתים-עשרה עד המאה התשע-עשרה. המחקר מצא שם שׂרידים של בֵּית כנסת ושל בֵּית עלמין יהודי. אנו נחשׂפים לפעילות של סוחרי משִי יהודיים לאורך הדורות בצירי המסחר שבין סין לבין המזרח התיכון ואירופה. יש רמזים לסַחר מֶשי עם סין כבר בימי התלמוד, והמֶשי נקרא במקורות שלנו "שִירָאִין" (כך למשל מסכת סוטה מח, ע"ב). מתברר מן המחקר שיהודים הגיעו לקאי-פנג מפרס, מאפגניסטן ומבוכרה בדרכים שונות ובתקופות שונות. מרַגש לראות דף של סליחות בגניזה במערות טון-הואנג

(Tun-Huang) מן המאה השמינית, כתוב בפרסית יהודית על נייר סיני, וזוהי עדוּת קדומה להגירה של יהודים מפָּרס לסין. ויש גם בגניזה מגילת יוחסין מן השנים 1670-1660 ובה שֵמות 453 גברים יהודים ו- 259 שֵמות של נשים יהודיות ולא יהודיות. מי שמחפשׂ עלילות גבורה יהודיות יגלה כי בקאי פנג ב-1605 היו שנים-עשׂר בתי אב יהודיים ולהם בית כנסת, וחלק מהם היו יודעי עברית (עמ' 32). כך גם מתברר שיהודים שֵירתו בצבא הקיסר וגנרל יהודי הציל את הבירה קאי-פנג בקרב נגד הטַטרים, ואיש צבא יהודי שִיקם את הריסות העיר וארגן את חיי הקהילה היהודית בה. על-פי תיאורו של נוסעַ שהגיע לקאי-פנג, המתפללים היהודיים פנו בתפילתם מערבה לעבר ירושלים.

אנוסי משהד בין יהדות לאיסלאם

ההיסטוריה היהודית לאורך הדורות לימדה אותנו עד כמה שָביר מעמד היהודים בכל פזורותיהם בהיותם בגולה. חיים הזז בסיפורו "הדְרשה" מתאר את יוּדקה דורש על ההיסטוריה הקשה של היהודים בגלותם:

"לא אנחנו עשׂינו את ההיסטוריה שלנו, כי אם הגויים עשׂו אותה לנו. כמו שהם היו מכבים לנו את המנורה בשַבת וחולבים לנו את הפרה בשַבת ומסיקים את התנור, כך הם גם עשׂו לנו את ההיסטוריה כרצונם וכדרכם, ואנחנו רק קיבלנו אותה מידם" (חיים הזז, סיפורים נבחרים, הוצאת דביר תשי"ב-1952).

מצמרר, על כן, להיחשׂף אל גורלם של יהודים בגולה בהיותם נרדפים ונשחטים רק משום היותם יהודים. סיפורם של אנוסי מַשהד נחשׂף כבר בספרו הקודם של בן-ציון יהושע. גם בספר זה מובאות עדויות על פרשה מצמררת זו. מתברר שבשנת 1839 נערך פוגרום במַשהד שבו נרצחו 36 יהודים, ובעקבות האיום על חייהם נאלצים כל יהודי מַשהד להתאסלם, כיוון שהעיר מַשהד נחשבה קדושה למוסלמים השיעים, שבה קבור לפי המסורת האימאם עלי אבו ריזא. גם לאחר שהתאסלמו סבלו היהודים מעלילות דם נגדם, והם היו לאנוסים ושמרו בסֵתר על יהדותם. כדי להוכיח נאמנות לאיסלאם נאלצו היהודים להצטרף לשַיירות המאמינים המוסלמים שנסעו למֶכָּה, קיימו את מצוות העלייה לרגל וקיבלו תואר חַאג'. מרתק, למשל, סיפורו של חאג' אדוניהו הכֹּהן (גם חאג' וגם כהן!), שעלה למֶכָּה ומשם פנה לירושלים, והיה אחד ממייסדיה של שכונת הבוכרים, שבה חזר בגלוי לזהותו היהודית.

סבלם של אנוסי משהד לא פסק גם לאחר הקמת מדינת ישראל. הם מתחננים שיעלו אותם ארצה אולם מחלקת העלייה הטילה ספק ביהדותם ופנתה לקבל חוות דעת הלכתית מהרבנים הרצוג ועוזיאל. בספר נחשׂף מסמך קשה (עמ' 37), מכתב של בני הקהילה לאליהו אלישר, נשׂיא העדה הספרדית בירושלים בשנת 1950: "אנו יהודי משהד...לרוע מזלנו, היינו תמיד קורבן לפוגרומים ולשחיטות, וכתוצאה מפוגרומים ושחיטות אלה נאלצו אבותינו הראשונים לפני 111 שנה בערך להמיר מתוך אונס את דתם היהודית במוסלמית...התפללנו תמיד לגאולה...[אנוסים] נסעו ממַשהד לטהרן, מקום בו חיכו להעברתם לישראל, בחשבם לתומם שזה ייעשֶׂה מיד. לרוע מזלם, לא הגיעה כל עזרה מהשלטונות בישראל...נוסף לסבל, רעב וחוסר גג לרֹאשם צפויה גם סַכנה לחייהם [כי חזרו ליהדותם)".

ייזכר לטובה הרב הראשון לציון בן ציון עוזיאל שפָּסק עם עלייתם: "לפי ידיעות מהימנות, אנוסי משהד אלה שמרו את יהדותם בביתם בחירוף נפש ממש, ובייחוד בענייני משפחה: שמרו על נישׂואיהם רק בחופה וקידושין, כתורת משה וישראל, ואם הוצרכו לגט, הלכו אל קהילות ישׂראל ושם סידרו גט כריתות כדין וכהלכה. ובכן, הרי הם ישׂראל קדושים לכל דבריהם".

ממשיך השליחות

לסיום: בן-ציון יהושע מביא גם תיאור החיים בפְּזורה הבוכרית ובאפגניסטן. בַּספר מתואר מסע ההצלה של נכסי הרוח שנותרו במרכז אסיה. יש התמקדות בתיאור אורחות החיים, הבית והמשפחה בקהילות מרכז אסיה, וכן מעמד האישה במרחב האירני. המסע של בן-ציון יהושע מתואר כשליחוּת ממש, כהעברת הלפיד מִדור לדור. הוא רואה עצמו כממשיךדרכו של סבו מולא מתתיה חנוכה:

"סבי מולא מתתיה חנוכה ביקר בבית הכנסת ה זה בדושַנבֶּה 91 שנים לפניי והטיף למען עלייה לארץ ישׂראל. מצאתי את עצמי ממשיך את שליחותו של סבא באותו מקום, בזמן אחר ובתנאים קשים. עמדתי בפיק ברכיים לדרוש בפני הקהל. עכשיו, שהצלחתי להתקרב אליהם, זה הזמן לדבר על לִבּם לנטוש בתיהם, עסקיהם, רכושם, בית כנסת ובית עלמין שלהם, ולעלות לארץ במטוסים שאנו חוכרים להטסתם. פתחתי ודרשתי: בפרשת 'לך לך' אמר אלוהים לאברהם 'לֵך לךָ מארצךָ וממולדתךָ ומבית אביךָ'....עזבו את בתיכם ורכושכם והצילו את חייכם..." וכאן קורה ממש מעשה נס: כשהוא חוזר למושַב בבית הכנסת, נוֹשר מתוך ספר "מקראות גדולות" שבידיו סִפרון "אִם אָפֵס רובע הקֵן" שהוציא לאור סָבו, לפני 91 שנים, ספרון שהוא כה חיפּשׂ שנים רבות. אין ספק, שהמחקר של בן-ציון יהושע הוא סגירת מעגל של חוקר בן אפגניסטן שֶהתחבר אל זהותו המשפחתית, והמֶחקר שהציב לפנינו הוא מַתנה יִקְרת ערך לכולנו.