ראשית דבר: עקירת שלושה דורות של מתיישבים, אבות בנים ונכדים, שיצרו מסכת חיים אנושית, ערכית, חברתית וכלכלית מייחדת ומיוחדת, שהפכו ארץ צייה לגן פורח וזאת למרות המצב הביטחוני שגבה לא פעם דמים תרתי משמע.
בפן האנושי כמה מספרים:
הבית: מ-1750 משפחות שנעקרו ממקור חיותם בגוש קטיף, 1450 משפחות בחרו להמשיך לחיות במסגרת הקהילתית בה חיו בגוש. כ-670 משפחות גרות עדין במבנים זמניים, מתוכם ברור שכמה מאות בתי אב לא ייכנסו למבני הקבע אלא אולי בעוד כמה שנים נוספות, בהם כ-150 משפחות שיתקשו להגיע לשלב הגמר, לבתי הקבע, עקב מצוקה כלכלית ו/או בעיות נפשיות שנגרמו עקב העקירה, והן זקוקות לעזרה כלכלית מיוחדת ולליווי בשיקום.
תעסוקה: שעור האבטלה בקרב אוכלוסיית העקורים עומד היום על 14 אחוז, כשלפני הגרוש השעור היה 4 אחוז, פי שלוש וחצי! וזה היום, אחרי שמונה שנים. במשך שנים השעור היה גבוה בהרבה.
מתוך כ-390 חקלאים עקורים 150 קיבלו פיצויים ויצאו ממעגל החקלאים הזקוקים לקרקע. כ-190 קיבלו משך השנים קרקע חלופית ו-50 לא קיבלו קרקע חלופית עד היום.
לסיכום: שערורייה. פשע ממלכתי כלפי מיטב אזרחיה, בניה החלוצים והמסורים שעמדו עשרות שנים בקו האש הקדמי ויצרו וגידלו דורות לתפארת מדינת ישראל .
רווחי המדינה מהעקירה:
בפן המדיני: כישלון טראומתי, אשליה, קוצר ראות, לא נלמד כלום מאינתיפאדות אוסלו ומתופעת ערפאת הארכי רוצח ושותפו לנובל
שמעון פרס, בעל החלומות ההזויים על המזרח התיכון החדש שמתנפץ לעינינו כל פעם במדינה ערבית אביבית אחרת. והחמור מכל - יצרנו במו ידינו מדינת טרור חמאסית תוצרת תעשיית השלום ההזויה הישראלית.
בפן הביטחוני: מדינת הטרור בעזה הרוויחה בכבוד את שמה, את קיומה ואת חזונה, ומשך שמונה שנים, עם כמה הפסקות נבחרות ויזומות על ידה לאור צרכיה ופעמים קשייה, הרחיבה בהתמדה את כוחה ואת מרחב ותחום הסיכון ושיבוש החיים של אזרחי ישראל. נולדה תופעה חדשה: מדינת ישראל וצבאה הפכו מיוזמים המעבירים את ההכרעה לשטח האויב, למדינה "מתבטנת" ומתגוננת, וצה"ל - למגיב מידתי מדי פעם, כשבמשך שנים משאיר ללא הגנה ממשית נשים, ילדים וזקנים, וככלל - האזרחים הם הסופגים והם הקו הראשון והקו האחרון של המלחמה הזו. וזה קורה כיון שפעולה צבאית, ובעיקר כיבוש השטח, משמעותם כשלון קונספציית הנסיגות והעקירות.
בפן הכלכלי: על השאלה כמה עלה לנו, למדינת ישראל ולאזרחיה, התרגיל המבריק הזה בכסף? מעבר לדם, ליזע ולדמעות יש נתונים שנמסרו על-ידי מנהלת סלע המנהלת את הפרויקט.
הנתון הראשון הוא הערכת תחזית על העלות המשוערת של העקירה שנמסרה בפברואר 2009 המדברת על עלות של מעל עשרה מיליארד שקל. הנתון השני, שניתן באוגוסט אותה שנה, כי כבר הושקעו בדגם הפתרון מעל שמונה מיליארד שקל. זה כאמור היה לפני 4 שנים ויש עדין בעיות קשות שעדין לא נפתרו. בהערכה זהירה, ולאור העובדה הידוע כי בדרך כלל תחזיות על עלויות, ודאי בסדר ומורכבות כזו, לא עומדות במבחן המציאות, אין חשש שזה יקרה דווקא בפרויקט הזה.
כמובן שהסכום הזה איננו כולל רק את שיקומם של העקורים. הוא כולל את הפינוי, ההרס והפעלתם של 42,000 חיילים ושוטרים והכנתם המנטלית והייצוגית למשימה ה"לאומית" כולל המדים השחורים, צבע מדים המזכיר חוויות מהעבר.
אך הוא איננו כולל את עלות הטיפול הפסיכולוגי והאחר לחומת המגן האנושית שהתרחבה וגדלה משך השנים למימדים של מיליונים שהיא הקורבן האחר של דת הנסיגה זה 8 שנים, ימי העבודה האבודים, הנזקים בנפש וברכוש וההשקעה המסיבית (הלא מספקת ולא פותרת לאור המציאות) בברזל ובבטון בכל רחבי דרום הארץ. כן, כסף הרבה כסף, אך מה זה כסף ומה זה חיים לעומת בוא השלום?
אחרי הניסיון הכושל הזה בכל פרמטר שניתן להעלות על הדעת, ובניגוד לקריסה הטוטלית של בנין הקלפים שבנו חכמי חלם, אף אחד מאדריכלי הדבר הנורא הזה, אף אחד לא קם. האמת כי היזם שהפך את עורו, המוציא לפועל עצמו, לא יכול לקום או אולי מעדיף זאת לאור ההתרחשויות ו"הצלחת" הפרויקט.
הכלל כי המציאות, העובדות, הכישלונות או ההצלחות של האדם, הן שלו והן של אחרים, הם מכשיר בסיסי חשוב שאותו האדם אמור לקחת בחשבון בהתנהלותו בעתיד, הוא כלל טריוויאלי שאינו מצריך הוכחה ולא אינטליגנציה יוצאת דופן. ודאי זה כך כשמדובר בניסיון של חיים או מוות, קל וחומר כשמדובר בעם ומדינה. ניסיונות השלום ההזוי, המדומה והשקרי המובאים על-ידי קבלני השלום ובראשם נשיא השלום, הניסיונות חוזרים על עצמם בוריאציות שונות, ניסיונות שגרמו רק מות, סבל ויגון; רק לא שלום!!!
קשה היה לכתוב, אך לעבור את זה - לא יאומן אילו כוחות! ונמשכת שתיקת ההוגים, המתכננים והמבצעים, ובלתי נתפס: הם, ההוזים, חותרים למהדורה נוספת גדולה פי כמה . לא להאמין.
