ברשימות הקודמות הזכרנו את הסיוט הפרשני, הקרוי תיקון מספר שמונה לחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים. הואיל ורשימה זו אינה מתיימרת להיות מאמר משפטי, אציין, בלשון של בני אדם, רק כמה אבחנות מעניינות שעשתה הפסיקה בהסתמך על אותו תיקון מפורסם.
כך למשל על-מנת שפגיעה עקב שימוש ברכב מנועי לתאונת דרכים תיחשב, מן הדין להוכיח כי הנפגע אכן התכוון לנסוע ברכב [שימוש לצורכי תחבורה]. מי שירד מרכבו לאחר נסיעה נפל ונחבל, זכאי הוא לפיצוי על-פי חוק. אך אם במקרה ירד הוא מרכבו לאחר שהוציא משם חפץ כלשהו, אותו שכח להוציא לאחר הנסיעה, ואז נחבל-אין הוא זכאי לפיצוי [הלכת "פדידה"].
אם סגר נהג את רכב תא המטען, לאחר טעינת משא, וקודם לנסיעה ונפגע, אין הוא זכאי לפיצוי הואיל ואין החוק מכיר בחבלות עקב פריקה וטעינה ,אך אם סגר דלת זו, משנפתחה, אגב נסיעה, ונפגע עקב כך, זכאי הוא לפיצוי, שהרי פעולתו היא בגדר "תיקון דרך". כך יכולתי לחזור ולהביא דוגמאות רבות לאבחנות, שהן בעיני חסרות טעם ממשי, חלקן מתחייב מלשונו של תיקון מספר שמונה וחלקן הן תסבוכות מיותרות, שהכניס בית המשפט העליון, אגב, פרשנות הוראות החוק.
כל אותן אבחנות "דקות ודקיקות", כלשון הנשיא ברק בפסק דין שולמן, הפכו זה מכבר לשדה הקרב בו נאבקים הנפגעים והמבטחים זה בזה ולעתים קרובות גם מבטחים בינם לבין עצמם.
בעוד הקרבות באולמות המשפט ממשיכים להתנהל, עולה זעקה גדולה בכל אמצעי התקשורת, כי תאונות הדרכים הפכו למכת מדינה ומספר הקורבנות הגדל והולך מחייב נקיטת אמצעים חמורים בהרבה. זה לא מכבר חייב בית המשפט העליון את הממשלה לדווח מה עשתה לצמצום נגע זה וכל הקורא ושומע מתרשם, כי מעולם לא ידענו ימים קשים יותר בתחום זה.
בסרט הזה כבר היינו, וכבר ברשימות בקודמות הבהרתי כיצד היסטריה מתוכננת, גרמה הן לניסיון לבטל בכלל את הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים והן למגמת צמצום הוראות החוק, בעיקר באמצעות תיקון מספר שמונה, אך גם בתיקונים נוספים.
למרבה ההפתעה, כל מי שיעיין בסטטיסטיקה של מספרי ההרוגים בתאונות דרכים, יגלה כי בשנות השבעים נהרגו בישראל, בממוצע, מספר דומה של בני אדם בתאונות דרכים, והכוונה למספרים מוחלטים!!. כמובן מאז אמצע שנות השבעים, גדל מספר כלי הרכב והנהגים פי חמישה בקירוב, כך שעל-פי כל מבחן דווקא חל שיפור ממשי במצב הבטיחות בכבישים. שיפור זה אין בו כדי להצדיק ולו גם נפגע אחד, או לנחם מי שקרובו נהרג, או נפגע קשה בתאונת דרכים, אבל תמיד מן הראוי לראות גם את ההתפתחות הכוללת.
לא זו בלבד שיישום הוראות חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים אינו גורם הפסדים לענף הביטוח, אלא ,להיפך, גם הנתונים אינם מלמדים כי חלה החמרה במצב הבטיחות בדרכים. השיפור באיכות המכוניות ובטיחותן, מיזוג האוויר הקיים כיום כמעט בכל מכונית, חובת חגירת חגורות בטחון וכן השיפור בתשתיות, גרמו לכך שהנסיעה במכונית היא בטוחה יותר. אם שוטרי ישראל ושופטיה סבורים כי גם להצלחתם באכיפת החוק ובהרתעת נהגים מסוכנים חלק בתוצאה - לא אתווכח על כך.
איני יכול להתאפק מלסיים רשימה זו בציטוט קטע מספרו של ש"י עגנון "שירה" הדן בתאונות הדרכים בארץ ישראל של תקופת המנדט-בסוף שנות השלושים וזאת כדי ללמוד שאין באמת חדש תחת השמש, הן בתחום תאונות הדרכים, סיקורן בתקשורת והן בחוסר החיבה לעורכי הדין העוסקים בתחום זה.
"בכל יום אתה קורא בעיתונים, איש פלוני נדרס על-ידי אבטומוביל, אישה פלונית פגעה בה מכונית ונהרגה, תינוקות שיחקו בחוץ ועבר אבטומוביל וריסק אחת מהן. בין מקור חיים ולתלפיות היה ד"ר יהודי עני מוכר עופות. יום אחד יצא לשחוט עוף. פגע בו אבטומוביל ושבר לו צלעותיו. הביאוהו להדסה וטרחו עליו הרופאים עד שיצא מכלל סכנה. יצא מכלל סכנה ולא יצא מהמומים שעשה בו האבטומוביל.
מוטל הוא לו בפינת בית אצל קרוב עני שמקמץ מפיו ונותן לו, שמחמת דריסת האבטומוביל רצוץ הוא ושבור הוא ומדוכא הוא ומחוסר כוח ואינו יכול לילך ברגליו לחזר אחר פרנסתו. בדין היה שבעל האבטומוביל ישלם לו צער, ריפוי, שבת ובושת. אבל עשירים מקמצים במקום שראוי לפזר ומפזרים במקום שראוי לקמץ.
הלך ושכר לו עורך דין, מפני שקרוביו של הניזוק תבעוהו לדין, הוכיח אותו עורך דין, על-פי סעיף פלוני שבספר החוקים שפטור הוא החובל מלשלם. יצא המזיק זכאי בדין, נתן לסניגורו את שכרו,אולי יותר ממה שהיה הניזוק תובע אילו זכה בדין "[שי עגנון שירה הוצאת שוקן 1979 ,117.
