סמכות שיפוט בתביעות "שימוש במקרקעין"

הרינו לעדכן כי בפסק דין שניתן ביום 01.08.13 דן בית המשפט העליון, בשאלה האם יש עוד מקום לדון בסמכות השיפוט העניינית בתביעות בדבר "שימוש במקרקעין", בהתבסס על ההבחנה אם יש בתביעה שמירה על גוף הנכס אם לאו.

עניינו של ההליך, בקשת רשות ערעור על פסק הדין של בית המשפט המחוזי בעניין תביעה בה עתרו המשיבים לצוות על המבקשים להרוס בניה שביצעו על גג דירתם בבית משותף, ולהשיב המצב לקדמותו, ומנגד המבקשים הגישו בקשה לסילוק התביעה על הסף מחמת חוסר סמכות עניינית, ולחלופין להעברת התביעה לדיון בבית משפט השלום.

פסק הדין של בית המשפט המחוזי:

בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה באומרו כי ההלכה מפי בית המשפט העליון קובעת כי במקרים בהם מבוקש צו הריסה, הסמכות העניינית מסורה לבית המשפט המחוזי, וכל עוד לא שונתה ההלכה, מחייבת הלכה זו כל בית משפט.

פסק הדין של בית המשפט העליון:

בית המשפט העליון ראה לנכון לקיים דיון עקרוני בסוגיה, וזאת מחמת חשיבות הנושא וריבוי המחלוקות בו במהלך השנים. מאז ההלכה שנקבעה בע"א 37/59 שמש נ' מפעל המים כפר סבא (להלן: "הלכת שמש"), חלו שינויים במדיניות המחוקק באשר למבנה ולסמכויות בית משפט השלום, שינויים אשר לאורם נכון לבחון מחדש את הלכת שמש.

כב' הש' סולברג כותב בפסק דינו כי חלוקת הסמכויות בין בית המשפט המחוזי לבין בית המשפט השלום מוסדרת כיום בחוק בתי המשפט [נוסח משולב] התשמ"ד-1984 (להלן: חוק בתי המשפט). בסעיף 51 לחוק בתי המשפט נקבע, כי בית משפט השלום ידון בין היתר ב"תביעות בדבר חזקה או שימוש במקרקעין או בדבר חלוקתם או חלוקת השימוש בהם, לרבות תביעות הכרוכות בהן שעניינן חזקה או שימוש במיטלטלין, יהיה שווי של נושא התביעה אשר יהיה, אך בית משפט שלום לא ידון בתביעות בדבר חכירה לדורות ובתביעות אחרות הנוגעות למקרקעין". קדם לחוק בתי המשפט במכונתו דהיום, חוק בתי המשפט התשי"ז-1957 בו נקבע המונח - "שימוש במקרקעין" לגביו התעוררה שאלת פרשנות.

בפסקי דין משנות השישים, ובראשם הלכת שמש, נקבע, כי סמכותו של בית משפט השלום מוגבלת לתביעות שעניינן שימוש במקרקעין "תוך שמירה על גוף הנכס" בלבד, ולכן סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות בהן מתבקש סעד, שאין בו שמירה על גוף הנכס, נתונה לבית המשפט המחוזי. עניינה של הלכת שמש היה בעצם תביעה להספקת מים לבית, אך זו הורחבה ויושמה גם על תביעות שעניינן בנייה והריסה.

כך, בעקבות הקביעה כי רק תביעות שעניינן בשימוש במקרקעין, שיש בהן שמירה על גוף הנכס, ידונו בפני בית משפט השלום, הוגשו לבית המשפט המחוזי תביעות רבות שערכן הכספי מועט, והדיון בהן אינו מורכב ומסובך, וזאת אך ורק בשל העובדה כי עניינן חורג מהתחום שנקבע כאמור.

כב' הש' סולברג ראה לנכון לבחון באופן יסודי, מה היה הבסיס להבחנה בפסק דין שמש, מה הטעמים שהובלו לקביעתה, האם אלו עדיין תקפים, כבסיס להלכה, והאם יש מקום לשינוי ההלכה.

על-פי לשון הסעיף בו מוגדר כי תביעות בדבר "חזקה או שימוש במקרקעין", יהיו נתונות לסמכות שיפוט של בית משפט השלום, נראה כי אין מקום להבחנה בין תביעות שעניינן שמירה על גוף הנכס, וכאלו שלא, ונראה, כי הלכת שמש נפסקה על-רקע סמכויות בתי המשפט המצומצמות באותה התקופה. זאת כאשר באותה התקופה לבית המשפט השלום, נתונה הייתה סמכות לדון בתביעות קלות ערך בלבד, ולאור מורכבותן היחסית של אותן תביעות הנוגעות להריסה ובנייה, הנטייה הייתה, להפנותן לבית המשפט המחוזי, שנתפס כמיומן יותר באותה עת.

כ' הש' סולברג קובע, כי הלכה זו אינה הולמת עוד את סמכויותיו הנרחבות של בית משפט השלום, כאשר בשנים האחרונות הורחבה מאד סמכותו של בית משפט השלום, עת חלו שינויים רבים במבנהו ובסמכויותיו. על-פי היקף הנושאים שבית משפט השלום דן בהם כיום, מובן כי לשופטיו יש את הידע, הכלים, הכישורים הניסיון והמיומנות לדון ולפסוק גם בכל התביעות בנוגע לשימוש במקרקעין, ללא ההבחנה האם מדובר בשמירה על גוף הנכס אם לאו. האמור תואם את מדיניות המחוקק להרחבה הדרגתית של סמכויות בית משפט השלום, לעשותו לערכאה ראשונה כללית. כך מובן, כי הרציונל שעמד בבסיס ההבחנה שיצרה הלכת שמש אינו תקף עוד.

מגמה ברורה היא של כלל שופטי בית המשפט העליון ומלומדים אחרים גם לאור האמור, כי ראוי להעביר סמכות השיפוט בכלל נושאי המקרקעין אל בית משפט השלום. ברור כי דבר זה יכול להיעשות רק בתיקון לשון החוק, אולם לעניין נושאי "חזקה ושימוש במקרקעין" - כל שיש הוא לעשות הוא לזנוח את ההבחנה שיצרה הלכת שמש, ולאפשר לבית משפט השלום לדון בכל נושא שהגדרתו "שימוש במקרקעין", כך היא לשון החוק.

עוד הרחיב כב' הש' סולברג לעניין סמכות בית המשפט לדון בעניין אשר נקבעת על-פי הסעד שאותו מבקש התובע, תהא עילת התביעה אשר תהא. מבחן הסעד נועד ליצור ודאות בשאלה מקדמית של סמכות שיפוט עניינית. בהלכת שמש ובפסקי דין שבאו לאחריה, סטה בית המשפט ממבחן הסעד, ועל כן יצר חוסר בהירות, בכל הנוגע לסמכות העניינית.

סוף דבר, המליץ כב' הש' סולברג לחבר השופטים לקבל הערעור ולקבוע כי הלכת שמש אינה תקפה עוד, וכי סמכות השיפוט העניינית לדון בתביעות בדבר "שימוש במקרקעין" נתונה כל כולה לבית משפט השלום, בין אם מדובר בתביעה שעניינה שמירה על גוף הנכס ובין אם לאו.

כב' הנשיא הש' גרוניס הצטרף למסקנה כי הגיעה העת לסטות מהלכת שמש, אולם העלה טעמים אחרים העומדים בבסיס החלטתו כדלהלן.

כב' הש' גרוניס קובע, כי לצד יתרונותיו הרבים של מבחן הסעד, טמון בו חיסרון בולט הנוגע למקרים בהם יוזם ההליך מעוניין במספר סעדים, שכל אחד מהם נמצא בסמכות של בית משפט אחר. הדבר יוצר בעייתיות רבה, אשר עד היום טרם נתן לה המחוקק פתרון ראוי.

בתי המשפט מתמודדים עם הכרעה בסוגיית הסמכות העניינית, שעה שמונח לפניהם הליך הכולל סעדים שחלקם בסמכותו של בית משפט השלום וחלקם בסמכותו של בית המשפט המחוזי. כך נמצא לא אחת כי בעקבות "פיצול סעדים" - מתקיימת התדיינות כפולה בשתי ערכאות שונות, ואף אפשרות להכרעות סותרות, כאשר החלטה בערכאה אחת, אינה מהווה מעשה בית דין לעניין אחר הנדון בפני ערכאה אחרת על בסיס עובדתי אחד.

במקרים מסוימים התגברו בתי המשפט על פיצול הסעדים באמצעות מבחן אשר זכה לכינוי "הטפל הולך אחר העיקר", לפיו הדיון בסעד הטפל יתקיים בפני בית המשפט המוסמך לדון בסעד העיקרי. ביטול הלכת שמש יביא לצמצום המקרים בהם מופעלת הלכת "הטפל הולך אחר העיקר".

עוד נכתב בפסק הדין כי נוכח ריבוי הגישות, היעדר האחידות והבלבול שנוצר עקב פסיקה בלתי אחידה של בתי המשפט המחוזיים ושל בתי משפט השלום, נמצאים המתדיינים במצב של אי בהירות בנוגע לאופן בו אמורים בתי המשפט ליישם את הלכת שמש. כב' הש' גרוניס רואה בכך תמרור אזהרה בפני הסכנות הטמונות בסטייה של ערכאות אחרות מתקדים מחייב של בית המשפט העליון.

כלל התקדים מהווה עיקרון מחייב החל מחקיקת חוק יסוד השפיטה, והוביל את בית המשפט לקבוע כי לא בנקל יסטה בית המשפט העליון מתקדימיו הוא, וזאת אף מכוח שיקולים של ודאות ויציבות הדין. לצורך ביטול תקדים, חובה לבחון האם היתרון שיצמח מכך יהא רב, באופן מובהק, בהשוואה ליתרונות בהותרת המצב הקיים.

במקרה של הלכת שמש נמצא כי היתרון עולה על עיקרון יציבות הדין הקיים. ביטול תקדים יכול שיעשה רק על-ידי בית המשפט העליון. שופט בערכאה אחרת אשר סבור כי הלכה של בית המשפט העליון הנה בעייתית רשאי ומחויב להסביר ולנמק את עמדתו, אך אינו רשאי לפסוק בניגוד לתקדים הלכתי, ומובן כי אינו רשאי להכריז על בטלותה של הלכה מחייבת.

לעניין מקרים בהם מתבקשים שני סעדים אשר על-פי טיבם מצריכים פיצול הדיון קובע כב' הש' גרוניס כי ייתכן שפתרון מיטבי הנו בהסדרת הסוגיה בחקיקה.

כב' הש' פוגלמן הצטרף למסקנות הש' סולברג והנשיא הש' גרוניס וקבע, כי הרציונל שעמד בבסיס חלוקת הסמכויות שנקבעה בהלכת שמש, התאים לעת שבה היא נפסקה.

מאזן השיקולים הכולל מצביע כי אין עוד הצדקה להשאיר את הלכת שמש על-כנה. נכון וראוי כי בית משפט השלום יידון בכל הנושאים הקשורים עם חזקה ושימוש במקרקעין ללא הבחנה.B