חטא המרגלים

אדוני ראש הממשלה,

אמרת, הבטחת: בלי תנאים מוקדמים. יתנו - יקבלו, לא יתנו - לא יקבלו. ואנחנו מתבשרים על מתן לפני המשא, כתנאי מוקדם, ולא סתם מתן. מתן שערורייתי, בלתי מוסרי בעליל: שחרור רוצחים, שחרור המהווה סכנה הן מידי הרוצחים המשתחררים והן בשל הדוגמה וההשפעה "החיובית" על שפע הרוצחים בפוטנציה, הן "המאורגנים" והן אלו ה"ספונטניים", שהמשותף והחיבור למקצוע היא השנאה ו/או הבתולה המחכה בשמים. שחרור סיטונאי של רוצחים לפני תום עונשם כתנאי מוקדם ודאי מעלה לשיאים חדשים את המקצוע המועדף שם לא רק בהקשר הישראלי. זאת מעבר לפגיעה הבלתי נסלחת במשפחות הנרצחים והפצועים.

הממשל האמריקני וממשלת ישראל הסכימו כתנאי להידברות לתת הכשר הכרה ולגיטימציה לרצח כשיטה, למחלה, לרוצחי נשים, זקנים וילדים ללא הבחנה. את זה דרש מכחיש השואה כתנאי להידברות: להכיר, לתת לגיטימציה לשיטה ולשחרר את מבצעיה ומתכנניה כגיבורים. זהו אבו מאזן, שקיבל את עזה והעבירה לחמאס בהתאם למושגי הדמוקרטיה הערבית, דמוקרטיה שלה אנחנו עדים ומודעים וסובלים ממנה זה שמונה שנים.

אדם אחראי, לאור הניסיון, לא היה חוזר להפקיד עסק ממוצע בידיו של זה האיש, ואתה - בחוסר אחריות בלתי נתפס - חוזר פעם שלישית אחרי אוסלו וההינתקות על התרגיל וזורק שוב קוביה: אולי הפעם זה יצליח, עם אחד ששום חברת ביטוח החסה על כספה, ללא קשר לגובה הפרמיה המובטחת, לא תסכים לבטח את חייו של האבו הזה או אחר אחרי איזה שהוא הסכם והכרה ולו "כאילו" בישות היהודית בארץ ישראל.

אחרי שרשרת של כישלונות והערכות שגויות במדיניות החוץ האמריקנית המפתיעות, תדיר את האמריקנים בהקשר של הפטה מורגנה "האביב הערבי" או בשמו הקודם "מזרח תיכון חדש". אומנם קריסת התזה בשלבים, אבל בהמשכיות מדהימה בעזה, עירק, לוב, סוריה, מצרים, לבנון. בקיצור, נשאר אי אחד בו יש ידיד אמיתי, שלם, יציב, נאמן ודמוקרטי באוקיאנוס האנושי והפוליטי הגועש, המציף ומטלטל את המזרח התיכון: "מדינת ישראל".

ואכן בין ידידים כמו בין ידידים, נדרשת ונלחצת מדינת ישראל להיחלץ חושים ולספק לממשל האמריקני הישג משמעותי דיפלומטי כאן ועכשיו, משהו גדול, בומבסטי, בעל חשיבות. משהו שהתקשורת תצא בגללו מכליה: תמונות, לחיצות ידיים, חיבוקים, נובל ומה לא.

זוכרים את חגיגות פסטיבל אוסלו, שאחריו בא החלק המעשי של ההסכם הממשי והאמיתי שנערך ומומש ברחובותינו, מימוש שגבה יותר מ-1,000 נרצחים ללא הבחנה, נשים, גברים וטף ואלפי פצועים שחלקם נשארו נכים ואומללים בשארית חייהם. את הרוצחים האלה אתה משחרר מחר כדי שהכשל הזה, המאזן, המלך העירום, מלך הביצה, יסכים לדבר עם המעצמה הכלכלית, הצבאית, המודרנית הדמוקרטית - מדינת ישראל.

ידידים, כבר אמרנו. לכן צריך לכסות את ערוות כישלונות מדיניות החוץ של ממשלי בוש ואובמה בעשור האחרון. צריך משהו גדול ומרשים יותר מהצלחת אוסלו ויותר מהצלחת פתרון השלבים - ההינתקות בעזה. אפשר ללמוד מהניסיונות הללו המצטברים איך אפשר בקלי קלות להגיע לפתרון "הסופי" של הסכסוך.

בחודש הזה מלאו שמונה שנים לעקירה מגוש קטיף, פשע שבוצע על-ידי ממשלה בישראל כלפי אלפי יהודים בכ-1,750 משפחות, כ-9,000 נפשות שמתוכם כ-700 משפחות עדיין ללא בתי קבע, מאות בקשיי תעסוקה וקיום, כ-150 משפחות שספק אם יוכלו לממש לבדן את בניית הבית לאור בעיות קשות כלכליות ונפשיות.

זה מעל ארבע שנים השיקום באחריותך הישירה. פרויקט הימור חסר אחריות שנכשל בכל פרמטר חשוב שניתן להעלות על הדעת - אנושי, מדיני, ביטחוני, כלכלי, תעסוקתי, חברתי. טוטאל לוס בכל קנה מידה. והטירוף הוא שאתה מכין לעם ישראל לא בעזה, אלא ביהודה ושומרון, חמש דקות מכפר סבא, את אותו דגם בסיסי, ודאי עם שינויים קוסמטיים כאלה ואחרים, לעשרות אלפים עם לא למאות אלפי בני אדם יהודים. אולי הטרנספר הגדול ביותר של יהודים מאדמתם בארץ ישראל. אחרי הגירוש שנלווה לחורבן הבית הראשון והשני ועוד על-ידי שלטון יהודי.

כל זה מוצדק כביכול על-ידי המנטרה החדשה ששיננת ומדקלם אותה כל יומיים על ה"סכנה הדמוגרפית" השקרית. מזל שהיה יהודי נחוש עם מעוף וחזון, דוד בן-גוריון שמו, שהקים מדינה יהודית ודמוקרטית בארץ ישראל, עם 600 אלף יהודים ויותר מ-400 אלף ערבים ושלא לדבר על הסביבה האוהדת.