על הא ועל דא (חלק ג')

ניסן סלומינסקי, "המוסר הכפול של ארה"ב", (מעריב-דעות, 15.8.13) - קובל במאמרו על מדיניות האיפה ואיפה שמנהלת ארה"ב כלפי ישראל, כאשר היא מקפידה על אי-שחרור שפוטים שנאשמו בטרור נגדה ומנהלת מדיניות קשוחה של המנעות ממו"מ עם טרוריסטים, אך נוהגת בקלות ראש ובצביעות מנהג הפוך כלפי ישראל. במיוחד מזכיר סלומינסקי את התנהלות ארה"ב כלפי פולארד, שם בתירוצים חסרי שחר מוחזק פולארד במאסר כבר קרוב לשלושים שנה, מצב חסר תקדים בעידן המודרני. ומול פולארד ואחרים, היא אינה בושה ללחוץ על ישראל להענות לגחמותיו של אבו מאזן בשחרור מחבלים עם דם על הידיים.

מילים אינספור נשפכו כבר על נושאים אלה, ואין טעם לחזור על דברים ידועים. על כך ראוי לומר הפעם רק שני דברים: ראשית, שחרור מרצחים כמחווה ישראלית אינו תלוי רק בארה"ב. הוא תלוי גם בישראל ומנהיגיה. בעניין זה אל נלין רק על האמריקנים, חובה עלינו גם להסתכל במראה. אולם הלקח העיקרי הוא שאצל ארה"ב, בניגוד לדימוי שהיא מיחסת לעצמה, אין לשאלות של מוסר עמדת בכורה, יש רק שאלה של כוח... ככל שמטוטלת היחסים "המיוחדים" בין ישראל לארה"ב נעה לעבר "נורמליזציה" בהשפעת החולשה הפוקדת את כל השחקנים במערכת זו - ארה"ב, ישראל, יהודי ארה"ב ושיווי-המשקל הדמוגרפי בארה"ב - כך ילך ויבלוט ביתר שאת פרצופה האמיתי של ארה"ב, שבעבר כונה לא פעם "האמריקני המכוער".

אביעד פוהורילס, "גם בשמאל מאבדים אמון", (מעריב-דעות, 15.8.13) - במאמרו מלין כלפי התנהלותו של אבו מאזן, באותה רוח בה כותב סלומינסקי על המוסר האמריקני. הראשון מחפש מוסר במדיניות ארה"ב והשני אמינות ואמון אצל רבי-האמנים של השקרים והעמדות הפנים ברשות הפלשתינית. כאן וכאן אין מקום לתמיהה והפתעות, ואם יש תמיהה כזו היא תוצאה של הונאה עצמית או עיוורון שלנו, ולא של שינוי אצלם. אילו הפעיל השמאל הישראלי חשיבה ביקורתית שעליה הוא אמון בדבור לעילא ולעילא, במקום אמונה עיוורת וקיבעון אידיאולוגי, לא היה מפתח אמון שווא ולא היה מאבד אותו כך, פתאום, ללא סיבה של ממש; שהרי אצל הפלשתינים לא השתנה דבר. אולם, בשמאל אין דעות, יש אמונה, אין גוונים יש רק הם ואנחנו. על כן, הכותרת צריכה הייתה להיות: בשמאל מתחילים לאבד את האמונה ... - הלוואי.

ההתנגדות בציבור לחיסון נגד פוליו

מחול השדים הפוקד את מקומותינו בנושא החיסונים נגד פוליו, הוא מחזה אבסורד על-פי כל קנה מידה. דומה שהציבור כל כך מופתע מן האפשרות שהממשלה עושה לשם שינוי מה שצריך ובזמן, שהוא או חלקים ממנו אינם מסוגלים לעכל זאת. התופעה לה אנו עדים מצביעה על חוסר אמון עמוק בין חלקים בציבור לבין מוסדות המדינה, ולכך השלכות שליליות בתחומים רבים ושונים. מבחינה רפואית, איני סבור שיש כאן בעיה, משום שישראל אינה ראשונה ואינה יחידה בשימוש בחיסון זה. כמו בכל תרופה, יש ויהיו באוכלוסיה אנשים שלהם רגישות מיוחדת לתרופה זו כשם שיש מי שלו רגישות מיוחדת לתרופות אחרות שבשימוש נפוץ. לא כל יום "רמדיה", והפקת לקחים עקומה, היא עקומה.

מאחר שהפוליו עשוי להתפתח למגיפה, שבה יהיו נפגעים רבים, ונפגעים אלה ברובם גולשים לירידה דרמתית באיכות חייהם, שהיא בלתי הפיכה, אחריות המדינה היא לחסן את האוכלוסיה ולמזער את הסיכון. זו אחת הדוגמאות הטיפוסיות למצב שבו טובת הציבור קודמת לרצון היחיד. הפניה לבג"צ בסוגיה זו היא פרוורסיה אמיתית, ואי המנעות בג"צ מעיסוק בה, היא שגיאה חמורה של בית המשפט, האומרת שאנו לוקים בשיפוטיות מופרזת בחסות בית המשפט, שיש לנטרלה באמצעות שינויים בתחיקה. עם זאת, ניראה שיש דרך להניח להורים לממש את רצונם אף שהוא בלתי-מובן לרבים, ולא לחייבם לחסן את ילדיהם נגד פוליו. אולם, זאת בשני תנאים קטגוריים: ראשית, יקבלו הסבר מרשות רפואית מוסמכת לגבי המשמעות של החלטתם, ולאחריה יחויבו לחתום על הצהרה שהם מתנגדים לחיסון ונושאים באחריות אישית לתוצאות העשויות לנבוע מכך להם ולילדיהם. שנית, היה וילדם הלא מחוסן ידבק במחלה, תוגש/נגד ההורים תביעת נזיקין מוסדית בשם כל מי שיהיה נפגע לכאורה מהופעת המחלה אצל הילד שלא חוסן. אם ההורים יודעים בדיוק מה הם עושים, עליהם להיות אחראים גם לתוצאות מחדליהם.

פרשת אשכנזי (וקצת גם ברק)

נראה שברק אינו מתכוון להניח לפרשה זו לחלוף ללא ברור ציבורי יסודי, ואינו מתכוון להניח לאשכנזי ל"צאת מורווח" מהתככנות שגילה כרמטכ"ל נגד הממונים עליו, וטוב שכך. גם אם בין שלל הנימוקים המובנים מאליהם בפרשה "שחורה" זו, משפיעה על המהלכים גם נימה אישית בעוצמה כזו או אחרת, עדיין נכונה גישתו של ברק ועדיין ראוי לעודדו להמשיך בה. ברק ידוע פרקטיקולוג ואם החליט הפעם לא לוותר, אני מברק על כך.

בשום תנאי אין לקבל מצב שבו רמטכ"ל מכהן עוסק בתככים - באופן עקיף או ישיר - כנגד השר הממונה על הצבא מטעם הממשלה. בשום תנאי אין לקבל מצב שרמטכ"ל יפעל כדי למנוע ביצועה של החלטה שהתקבלה על-ידי הממונים עליו - רוה"מ ושר הביטחון, בסמכות הממשלה - למנות את מחליפו. בשום תנאי אין להסכים שקצינים המשרתים תחת הרמטכ"ל ובסמיכות אליו, יגלו נאמנות אישית ל"מפקדם" יותר משהם נאמנים לצה"ל ולממשלת ישראל, להם נשבעו אמונים.

התהליכים במצרים

נראה שארה"ב ממשיכה לא להבין את המזרח התיכון ולא להתיחס בגישה מציאותית לבעיותיו, לכוחות הפועלים בו ולמגמות המתמודדות בו על הגמוניה פוליטית ואידיאולוגית.

החשיבה האמריקנית הסכמתית מעמידה את מושג הדמוקרטיה מעל לכל שיקול אחר, ובכך היא שוגה שגיאה עקרונית חמורה. דמוקרטיה אינה תחליף למדינה, ללאומיות, לתרבות ולאמונה. יש במערב הפוסטמודרני וההזוי מי שמנסים לפרש אחרת את הדברים, אך לשעתי הם טועים. העולם אינו מתנהל באמצעות אירגונים בינלאומיים או חברות רב-לאומיות, ובמקום שאלו קנו לעצמם דריסת רגל בוטה מדי -

נזקם גדול בהרבה מתועלתם. בשלב זה ולטווח הנראה לעין, המדינה היא יחידת הארגון הבסיסית לניהול עמים ויחסי הגומלין ביניהם. ארה"ב בוודאי אינה מי שמוכנה לקבל התערבות בענייניה הפנימיים. ממדיניות ההגירה שלה בגבול מקסיקו למשל, קל להבין שאין היא שוקלת "גבול פתוח מטעמים הומניים", או החזרת שטחים שנלקחו ממקסיקו בכוח הזרוע רק במאה ה- 19.

בלתי סביר בעיני לחשוב שארה"ב זו מנסה עתה ללמד את העם המצרי מה טוב עבורו, וכשהיא עומדת מן הצד היא מפעילה מערכת ייעוץ ויועצים שמתערבים בכל עניין ובכל מצב אך כל תרומתם היא שפע של דיבורי סרק.

בחשיבה הסכמתית היסודית של ארה"ב, העיקרון הקובע הוא שהנשיא מורסי נבחר בהליך כמו-דמוקרטי, אולם אין בראיה זו שום ביטוי של ממש לעובדה שמורסי הלך בדרכו של היטלר ושל דיקטטורים אחרים - בחירה דמוקרטית והתנהלות דורסנית לאחר מכן, שאין בינה לבין דמוקרטיה אמיתית ולא כלום. אין זה משנה שהצבא אינו טלית שכולה תכלת. משאלי דעת קהל רבים בארה"ב מעידים שהציבור האמריקני אינו סבור שהקונגרס האו טלית שכולה תכלת, אבל איש אינו סבור שם שהוא זקוק לייעוץ מצרי כיצד עליו להתנהל כתוצאה מכך.

מצרים היא מדינה במשבר, שאלת הדמוקרטיה הפורמלית אינה כיום השאלה החשובה ביותר לעם המצרי. חשובה לו הרבה יותר שאלת זכויות האדם, החופש האישי, הכלכלה, רמת החיים ואיכות ותכלית החיים, ולא כיצד יקראו למציאות שבה יפעלו כל אלה לטובתו. מכל הסוגיות העקריות של מצרים, רק בשאלות הכלכלה לארה"ב יתרונות רבים ויכולות לסייע. בכדי שלא יהיה זה חיבוק של דוב, חייבת ארה"ב לפעול בשיתוף ובשילוב עם המשטר המצרי וברוח התואמת את דעת רוב הציבור בה; אלא שזאת בדיוק אין היא עושה!!

ארה"ב אינה צריכה ואינה יכולה לפתור את המשבר המצרי במקום העם המצרי. אם היא באמת רוצה לסייע עליה לפעול: א. למניעת זליגה של המשבר וספיחיו לסביבה הקרובה והרחוקה; ב. להניח לעם המצרי לעצב פתרון שיהי קרוב ככל האפשר לתפיסות היסוד הדמוקרטיות, ועם זאת טוב עבורו, אבל לא להכתיב פתרון בחזקת כזה ראה וקדש; ג. לסייע לשיקום הכלכלה המצרית בכל דרך אפשרית; ד. לשמר בפרופיל נמוך אבל בנחישות את הסכם השלום הישראלי-מצרי כגורם מייצב באזור.

ככל שאני עוקב יותר אחרי התנהלות ארה"ב במזרח התיכון, אני משתכנע שעליה להוריד את פרופיל ההתערבות המעצמתית שלה - התערבות כוחנית כופה. אין מה שיכול להזיק לה ולאזור יותר ממעורבות עמוקה, גלויה וכופה בתהליכים שכל כולם משקפים ניגודי רצונות, השקפות וצרכים, וכל עמדה נחרצת מצידה, נתפסת על-ידי אחרים כנקיטת גישה והעדפה מעשית, להבדיל מהעדפה אידיאולוגית, של צד אחד על משנהו. המזרח התיכון מבין ויכול לקבל גם אם בקושי העדפה אידיאולוגית, אבל רואה עלבון ויריבות במהלכים כוחניים. יציאת ארה"ב נגד מהלכי הצבא המצרי "בשם הדמוקרטיה" אינה מעצימה אותה כדמוקרטיה לדוגמא, אלא כיריבה של הצבא והציבור הרואה בצבא מושיע מדיקטטורה איסלאמית, כך תתקבל התערבות ארה"ב גם בסכסוך הישראלי-ערבי (ולא חשוב מה אומר בנדון פרס...), וכך יהיה גם בסוריה ובמקומות אחרים. יחסי ארה"ב עם שותפות אסטרטגיות שלה באזור, אינם יכולים להיות מושתתים על קשר פטרון-וסל אלא על קשר בין אח גדול לאח קטן, או בין אח חזק לאח חלש יותר. אין כאן סימטריה אבל יש כאן וחייבת להיות כאן הוגנות ואמון, אפילו מול ישראל. מאחר שארה"ב אינה מיטיבה במיוחד לזהות את ידידיה ויריביה במזרח התיכון, מוטב תזהר במהלכים שהיא נוקטת דה-פקטו בסיטואציה הנזילה של האזור.

המעורבות האמריקנית עד כה במצרים תמוהה שלא לומר מטופשת. ארה"ב במהלכיה מאיימת על הסכם השלום עם ישראל, משום שהציבור המצרי, אם יחפש דרכים לפגוע בה בשל עמדותיה נגדו, יוכל בנקל להשתמש בהסכם השלום עם ישראל למטרה זו, משום שארה"ב היא השושבינה הראשית שלו. ההסכם העניק לארה"ב יוקרה אזורית ועולמית רבה, וייצב מציאות פרו-אמריקנית אזורית לשנים רבות, לאחר דחיקת רגלי בריה"מ (אז) מהאזור. אין ספק שפוטין ישמח להחזיר את הגלגל לאחור. התבססות רוסית בסוריה, תמיכה פוליטית צבאית באירן וחדירה חוזרת למצרים, יהיו נצחון אסטרטגי אדיר לרוסיה, ומכה אנושה לארה"ב ולמערב. אפשרויות אלה הולכות ומסתמנות כראליות יותר ויותר, ככל שארה"ב שוקעת בביצה שהיא מייצרת כאן.

במציאות זו, צריכה ישראל להעביר מסרים שקטים אבל חדים מאוד לכל השחקנים, כי הפרת הסכם השלום המצרי עם ישראל, תבטל את הכרתה של ישראל בריבונות מצרים על סיני, על כל המשתמע מכך. ישראל לא תוכל לחזור למצב ששרר באזור ערב מלחמת ששת הימים, ועליה להכין את האמצעים לממש מהלך אופרטיבי מהיר וחד, ליצירת עובדות מוגמרות בשטח סיני היה ויתמוטט הסכם השלום, ולשם כך תדרש לכוחות יבשה ניידים בהיקף לא מבוטל.

פרשת הפנסיות

משרד האוצר ושר האוצר שוב בחנו את סבלנות הציבור ואורך הרוח שלו בפרסום הפרובוקציה האחרונה בנושא הפנסיות - איום בקיצוץ הפנסיה ל"חוסכים מאונס" ב-10%. איני יודע של מי היה הרעיון ליוזמה הקלוקלת הזו, מי בחר בעיתוי ובאופן הצגת הדברים. אינני יודע מי במשרד האוצר או בלשכת שר האוצר סבור שהציבור שקט ושאנן מדי בחודשים האחרונים ודרושה לו "התעוררות כלכלית" מחודשת, מין חזרה כללית לקראת הימים הנוראים. משרד האוצר הוא משרד מורכב לכל הדעות. דווקא משום כך, מסגרת ה"עידן החדש" המובטח לציבור יוצרת ציפייה שחלק מהסדרי העידן החדש יהיה דוברות ממשלתית אמינה, אחראית ותורמת לשקט הנפשי של הציבור ולא להפך.

הסדרי הפנסיה בישראל, כפי שהוסבר רבות בימים האחרונים בתקשורת, הם מן הבעיות המבניות הקשות ביותר של הכלכלה הישראלית. וכפי שאומר יו"ר וועדת הכלכלה של הכנסת, ח"כ חיים כץ, למעשה אין לציבור הרחב בישראל ביטוח פנסיוני אמיתי, יש לו תוכנית חסכון בערבון מוגבל מאוד. העובדה שכבר כיום, 20 ו- 30 שנה לפני שההסדר קורס בגלל גרעון אקטוארי, התמונה ברורה וחד- משמעית, אומרת דרשני. במחאה האחרונה (2011) וספיחה הלא רציניים (2012, 2013), עסקו הדוברים מכל הצדדים בעיקר בשאלת ההכנסה הפנויה של עובדי מעמד הביניים עכשיו, כלומר: בכאן ועכשיו ושכחו את הטווח הבינוני והארוך. סוד ידוע הוא שהחשיבה הישראלית הטיפוסית היא של זבנג וגמרנו - הרבה כסף ביד ועכשיו וא"כ... המבול. תרבות האקזיטים היא דוגמה מצויינת לגישת העכשוויזם - אכול ושתה, כי מחר נמות... - תרבות קלוקלת על-פי כל קנה מידה, ומי שפעם, לפני כ-10-15 שנים ויתרו בקלות על הסכמי עבודה קיבוציים לטובת חוזים אישיים, וחמש עד עשר שנים מאוחר יותר מצאו עצמם מובטלים וחסרי הכנסה וחסכון מכל וכל, מבינים זאת היום היטב. העיסוק בפנסיה ע"י הדור הצעיר, דומה בתחושה שהוא מייצר אצלם לבליעת שמן קיק. הנחת העבודה היא שההורים יעזרו והמדינה תעזור, והמזל יעזור - רק הם פטורים מאחריות ומתכנון אישי; אז זהו... שלא. רמת החיים עולה, הציפיות גדלות, תוחלת החיים מתארכת, שיעור ההוצאות לנפש בגיל המבוגר הולך ועולה ולמעשה יוקר המחיה ליחיד גדל, ככל שגילו מתקדם ויכולותיו להמשיך ולהשתכר קטנות.

תודות לפליטת הפה או הקולמוס של האוצר, חזרנו בדרך לא נאותה, לעסוק בבעיה קרדינלית. אסור שנטאטא אותה מתחת לשטיח רק מפני שהתקשורת מיצתה את הרייטינג המיידי של הנושא במשך כיומיים של רעש ציבורי מתגלגל. אם הציבור יודע מה טוב עבורו, ומנהיגי הציבור יודעים מה טוב למדינה, אנו חייבים לטפל בסוגיה זו עכשיו, מהר, לעומק ולפתור אותה מן השורש. טיבה של בעיה ארוכת טווח הוא שהכשלים המובנים בתוכה פועלים ברציפות ולאורך זמן ומחריפים את הכשלים התוצאתיים. אם אין מתקנים את "הנזילה", משלמים לעירייה או לחברות המים הסחטניות בריבית-דריבית. בתחום הפנסיה פרוש הדבר הוא תוספת אזרחים הסמוכים על שולחן הקרנות המדולדלות, גידול במשך הזמן שיש לממן אזרחים אלה, גידול הצרכים וקיטון מתמיד בערך החיסכון. אסור להניח לכך להתרחש משום שהסכומים בהם מדובר הם ענקיים וללא הערכות נכונה במשך שנים רבות, המדינה לא תוכל להתמודד עם היקפי חוסרים בסדרי גודל של מאות מיליארדי שקלים ויותר.

במקום לעשות רוח, במקום לאיים על הציבור, במקום ללכת בדרך הקלה והכי פחות מוסרית ולהקטין את הפנסיה, במקום לתפור טלאים על טלאים פעם בחמש עד עשר שנים, במקום לפצל הסדרי ביטוח ארוכי טווח כבריאות, סיעוד, הכנסה לגימלאים שעבדו כל חייהם, וחסכון מסוגים שונים, מוטב לנו ולאוצר שיקום צוות מקצועי לאומי שיכין תוכנית-אב מתוקנת לכלל הביטוחים של האזרח ויניח יסוד מוצק, על בסיס דמוגרפי ראלי, לעתיד לבוא. סוגיות אלה קשורות גם בסוגיות אחרות שחלקם טופלו לאחרונה למקוטעין ובכלל זה השתתפות בכוח העבודה וחסכון בקרנות הסוציאליות הציבוריות מצד אחד, ורגולציה יסודית אחראית ואפקטיבית מצד שני. חשוב שהדברים יובנו ע"י הציבור הרחב במלוא משמעותם, משום שרק כך יזכו לתביעה נחרצת מצידו לממשלה לעשות השינויים הדרושים - זו מערכת אחת ויש לטפל בה במקביל. כך אולי נזכה באמת למשהו חדש שמתחיל כאן ומתקדם לעבר מציאות משופרת.

עם ידידים כאלה, מי צריך אויבים?

(איתן הבר, ידיעות אחרונות, עד גרגר החול האחרון, 14.8.13). איתן הבר הוא כידוע חסיד שוטה של כל שגיאותיו וטעויותיו המדיניות של רבין ושותפיו בעידן אוסלו. למרות שהתקופה מאז ועד היום סיפקה לנו חומר רב למחשבה בכל נושאי היחסים עם הערבים בכלל ועם הפלשתינים בפרט בדבר סיכויי השלום בנוסח "שתי מדינות (ועוד אחת) לשני עמים (פחות אחד)". כ"מוכה הלם" רצח רבין, נראה שאין הוא מצליח לגבש ולו הערכת מצב בלתי-תלויה אחת בהשוואה לאופוריה של אותם ימי קזינו מדיני.

התובנות ההיסטוריות שלו מתבססות על שלוש הנחות שגויות:

א. מה שאמרו הערבים בארבעים השנים האחרונות לגבי הסדרים עם ישראל, לא השתנה כהוא זה; ממה שאמרה ישראל - לא נותר כהוא זה. מסקנה: רק מה שאומרים הערבים תופס וזו אקסיומה מדינית מספר 1;

ב. האמריקנים אומרים..., וכל מה שהם אומרים, תמיד ולעולם ועד, במיוחד במזרח התיכון, שריר וקיים - האמנם?!. מסקנה: תקשיבו לאמריקנים, אין מבינים גדולים מהם בעוללות המזרח התיכון.

ג. הליגה ערבית משחררת הצהרות מאז קמה ישראל, וכולן קיצוניות ובאות במוצהר ובניסתר לגמד את ישראל. בהליכי השלום עד כה, לא תרמה דבר, ובקרוב השלום, קרי: יישוב הפליטים, שאפילו הבר אינו מניח שיורשו לחזור לישראל, היא במקרה הטוב שותקת ובמקרה הפחות טוב תומכת בזכות השיבה. מסקנה: הליגה שינתה את טעמה, עכשיו היא מדברת בגלוי על תוכנית השלבים, ואם ישראל תשלים עם השלב הבא, תהיה הליגה מוכנה למראית עין של מציאות חדשה.

והיכן כאן השגיאות? - בכל! בהסקת מסקנות בכל שלוש ההנחות כאילו לא קרה ולא קורה במזרח התיכון מאומה. כאילו לא קרה ולא קורה בציבור הישראלי מאומה. כאילו לא התבדו כמעט כל הנחות העבודה של ימי אוסלו העליזים ושל ימי המנהיגים שעימם נוהלו בשעתו שיחות ומהם נשמעו בשעתו אמירות יפות יותר או יפות פחות. אצל הבר סמלים ולא העובדות הם העיקר.

מעיני הבר נעלמים כל ההבדלים שבין מצרים לפלשתינים, ובין מצרים לסוריה של חפז אסד על קרבתם לגבול הישראלי המאוכלס בצפיפות, ובין מצרים ללבנון עם חיזבאללה כארגון טרור עיקרי באזור לבין לבנון שאשף גורש ממנה. בשבילו העובדות המכריעות הן שסאדאת אמר עד הגרגיר האחרון, ולא שסיפק הוא והבאים אחריו את הסחורה שהבטיח כתמורה, במלואה. בשבילו העובדה המכרעת היא שאסד האב אמר עד הגרגר האחרון אבל לא יצא מכך דבר, וכיום אין אסד האב ולא ברור אם יש אסד הבן, ועוד פחות ברור אם יש בכלל סוריה, ואיזו סוריה יש. בשבילו העובדה המכרעת היא שאבו מאזן ממשיך להגיד מה שאמר ערפאת, ולא העובדה שההסכמים עם ערפאת כשלו בגלל תוקפנות רצחנית, ומפני שהופרו בשיטתיות. שאבו מאזן כבר אינו שולט ברובו של העם הפלשתיני, אינו שולט בעזה, אינו שולט ברוב האירגונים המיליטנטיים המסונפים ליריביו במחנה הפלשתינים, לאל-קאעידה, לחיזבאללה, לאירן ולמי לא. בשבילו לא משנה העובדה שארה"ב של היום אינה ארה"ב של פעם במזרח התיכון. שירדן חיה על זמן שאול, ושאבו מאזן חי על התמיכה הצבאית של צה"ל, וכי המאמץ העקרי של אירן מכוון כיום להפלת אבו-מאזן ולהכפפת איו"ש לשליטה חמאסית, וללא צה"ל יהפוך עניין זה לאיום אסטרטגי.

העובדה העושה אצל הבר את "כל ההבדל" היא שאבו מאזן טועה כמוהו וסבור שיש מישהו שיכול לתת לו מדינה ללא פשרה אמיתית עם ישראל - אמריקה? אירופה? האו"ם? You name it, ובאיוולתו מעודד הבר את אבו מאזן להמשיך באשליותיו ובדרכו השגויה. דומני שאפילו האלילים האמריקנים והאירופים של הבר אינם מאמינים בתזות אלה, ולכן הם מנסים לשכנע את ישראל במקלות ובגזרים שתוציא את הערמונים מהאש עבור כולם, על חשבונה, כמובן. והבר אמור לסייע להם בכך.

בנקודה זו כדאי לקרוא את מאמרו של אלון פנקס באותו מקום כמעט בידיעות אחרונות - "שלום לא ייצא מזה". הוא כותב אומנם בסרקזם רב, אבל במבט ריאליסטי שמבין שכשם שאוסלו היה מחזה אבסורד מופשט במוחו של השמאל הישראלי אבל לא בתודעה הערבית, כך שיחות הקירבה של לבני הן מחזה אבסורד חדש-ישן הבא לשרת מראית-עין של עשייה, ולא פשרה היסטורית אמיתית. על הסיבה לכך מצביע הבר נכון - הערבים מעולם ועד עצם היום הזה לא השלימו עם קיומה של ישראל, ולא הסכימו לפשרה הוגנת בין שתי תנועות השחרור הלאומיות - היהודית והערבית. הם נותרו עם תביעות קיצוניות ועקשניות שבלי שינוי בהן לא יקרה דבר, גם אם אירופה תשחק בחרם, וארה"ב תפרוש מתוסכלת גם מסדרת מאמצי הסרק הנוכחיים.
הבר, לצערנו, אינו היחיד שסבור שהנוסחה הסעודית או נוסחת הליגה הערבית תקפה במציאות העכשווית, ואינו מבין שהרכבת הזו יצאה כבר מהתחנה ולא משנה בכלל מיהו האשם הראשי בכך ומיהם האשמים המשניים. אבל אם עוסקים באשמים ובהתנהלות חסרת אחריות בסוגיה הישראלית-פלשתינית, האשמה העקרית רובצת לפתחו של הקולוניאליזם הבריטי והשחצנות האירופית הפוסט-אימפריאלית. האשמה הבאה בתור היא זו של מדינות ערב, שסרבו ועדיין מסרבות לפשרה הוגנת עם ישראל וכל ניסיונותיהן עד היום הם ניסיונות של שימוש בכוח - צבא, טרור, חרם כלכלי, חרם פוליטי, מוסדות בינלאומיים צבועים ועוד. השמאל ההזוי בישראל מחזק את ידיהן של הנפשות התמימות הללו, אלה שפועלות מתוך אינטרסים חומריים צרים, או אלה שפועלות מתוך אידיאולוגיה ארכאית ואנטישמיות ארוכת ימים.

מי ששומע את חברת-הכנסת גלאון, אלופת הדווקאיזם הדסטרוקטיבי, מצהירה על הכנת קמפיין הגורס שבלי גבולות 67 אין הסכם, מבין היטב אל נכון גם את היסודות המשותפים לה ולעמדותיו של הבר. אבל מי שמבין שגלאון מטעה את הערבים, מחבלת במאמצי האמריקנים ומוליכה שולל את הנאיביים והשוטים בשמאל הישראלי, מבין כנראה גם את מקורות "המירז'" ההברי.