שמש חורכת (ז')

מעטים עדיין מאמינים כי "המהפכה" הרוסית שהתחילה עם תקוות מרקיעות בימי מיכאיל גורבצ'וב השיגה מכלול יעדיה. רבים יודעים בבירור כי המציאות הקודרת ברוסיה מבטאת פנים מפחידות של רודנות רוסית מוכרת; זו רודנות מתחדשת שאת דפוסיה יצק בחוקים אכזריים ואווילים איש ושמו ולדימיר פוטין. סוכן הקג"ב בעבר המציא את צורת השלטון הרודנית הנוחה לו והקרויה כיום "דמוקרטיה ריבונית" שהיא דבר והיפוכו: גם דמוקרטיה אבל גם דיקטטורה. מדובר בשיטת מנהל פסולה שישראלים מסוימים מאוד מנסים להנחיל את עקרונותיה המעוותים גם בישראל, ומתדפקים על אוזנו של ראש הממשלה נתניהו השכם והערב.

הגדרת הממשל החולה הזה של פוטין מצניעה עובדה פשוטה וקשה שברית המועצות חוזרת ומסתערת בתרועת-קרב לחידוש המלחמה הקרה כדי להעצים את משקלה כיריבה שקולה לארצות-הברית ולאירופה המאוחדת גם-יחד. פוטין, לתפישתו, צודק. עריצות סטאלינסטית זולה כשלו חייבת לנהל קרבות כוחניים וחסרי-רחמים גם מחוץ לצ'צ'ניה. מבחינתו, ברוח פסוקו הנודע של שייקספיר, כל העולם זירת-קרב. פוטין הוא לאמיתו של דבר סטאליניסט קטן שרק התאים וליטש דיוקנו הבריוני לצורכי המאה העשרים ואחת. אולם כקודמו איש הדמים הגרוזיני יוסף ג'וגאשווילי אין לו כל עכבות בבואו להיפטר מיריבים. בקרב זה כל האמצעים כשרים, בהתאם לרוח תפישתו את השלטון כדמוקרטיה ריבונית. האידיאולוגיה שלו ברורה וחדה; הוא יעשה קפיטל לעצמו - והוא עושה זאת ביד רחבה כמעט בגלוי כטירן אמיתי.

ברוסיה של פוטין אין בעיה להחזיר את רוסיה למעמד של ראשונה בין שבים גם אם יעד זה יושג תוך קיפוד זכויות הפרט של הרוסי האפור. אפילו משמעות נסיגה אומללה זו תחזיר ימיה של ברית המועצות לפיקוח שלטון מרכזי ואכזר שאינו מהסס ליילד עוד ועוד תקנות וחוקים מקוללים, פוטין לא יהסס מלפגוע במבקריו. ברוסיה זו של פוטין מערכת המשפט עובדת עבורו. המערכת הרקובה הזאת איננה מהססת מלשלוח לכלא קבוצת זמרות צעירות שהעזו להטיח ביקורת בפוטין. ברוסיה של פוטין לא מהססים לחסל יריבים בקשת רחבה, מעיתונאים ליברלים ועד לאוליגרכים העומדים בדרכו למתוח גבולות עושרו האישי. רק בדמוקרטיה ריבונית יכול עריץ כפוטין להשתולל בתשוקתו להאדיר שמו בעידוד פרסום ספרים המעצבים אותו כסוכן נועז נוסח 007, שבימי גדולתו פעל כקולונל בסניף המזרח-גרמני של הקג"ב, רק שם ברוסיה די בהצגת קריקטורה השמה אותו ללעג דין היוצר הוא מעצר ואחר-כך מאסר. שכן פוטין דאג לחוקק חוק האוסר לבקרו. מגע ביקורת נחשב לזלזול ברם המעלה המתחסד.

יריעתו החושפת אותו כמות שהוא, עריץ במלוא מובנו המרתיע של מושג זה, ארוכה מלעסוק בה כרגע. אבל אי-אפשר שלא לסיים אותה באיזכור הוראת החוק הדרקוני החדש שהוציא בימים אלה ברוסיה הרמוסה שלו, על-פיו מנועים הומוסקסואלים מלקבל תרומת איברים כשמדובר בהצלת חייהם. זהו טירוף בשיאו המצביע על היותו חולה בנפשו, או מישהו החושש שמא תתגלה האמת לגבי הארון האישי שלו. מי יודע...

רוסיה זאת היא שעומדת זמן רב כבת-בריתו הגדולה והמגוננת של "האריה" המשתולל בסוריה, באותה ארץ מוכת-אימה נוראה בה נטבחים אנשים ביד הקוצר ואין עוצר. פוטין איננו מהסס בשלב זה לאיים על המערב בבואו לבלום במשהו כחוט השערה את הג'נוסייד המחריד. הוא גם אינו נרתע מלהצהיר בגאוות-לב כי לסוריה יכולת למנוע התקפה עליה מהאוויר באמצעות מערכות ההגנה המשוכללות שהוא סיפק ומספק לאסד. רוסיה זאת היא גם אויב מוצהר שלנו, הישראלים. אנחנו ידענו כמובן לגמול לו בהכרת-תודה של איכרים צמיתים עלובי-נפש המכהנים בעיריית נתניה שהציבו לכבוד רוסיה שלו מצבה שקרית לתרומת הצבא האדום שכביכול פעל להצלת "שרידי השואה היהודים".

עכשיו ציו של פוטין משוטט בים התיכון ובעזרת שר החוץ שלו סרגיי לברוב, בעל הקול המרעים, איננו מהסס מלהפריח איומים. לא צריך להפריז באלה, אבל בוודאי לא להמעיט ממשקלם. ייתכן כי בשעה ששורות אלו יופיעו על המסך כבר נימצא כולנו בשלב חדש של המאבק ההיסטורי בין העולם החופשי לבין העולם בעל התפישה של "דמוקרטיה ריבונית".

מדי דקה עלול עולמנו להשתנות, לעתים עד להחריד.

בעוד עכירות המצב מחוץ לגבולותינו מתעבה מרגע לרגע קיימות בתוכנו סכנות מבפנים שהן בלבד עלולות לחשוף פגיעותנו בנקודת קיומנו ומהותנו הנשחקת מכבר ובלתי-ברורה כלאום. עסקנים זעירים מכנסת ישראל מחפשים דרך להגדרות מסלפות ומקוממות של הלאום השסוע וקרוע זה. אין להטיל ספק בעובדה שמדינת ישראל נמצאת על-פי פחת של תיאוקרטיה יהודית חולה ומנוונת.

המרחק בין הנאמר במגילת העצמאות לבין מה שמשקפת המציאות כיום - מדהים בריחוקו ומרתיע עד חששות כבדים לעתידנו בארץ האבות. הפרשנות המסולפת כיום של מושגים וכוונות ממגילת העצמאות מסוכנת לא רק מבחינת צילוק האמת הבסיסית, אלא גם כניסיון בוטה להנחית מהלומה מוחצת על טיבה הרופס של הכוונה הדמוקרטית שנחלשת מיום ליום, ובלעדיה אין נשמה באפנו.

די אם נזכיר את המושג "לאום יהודי" שהחליף את המושג ההיסטורי "הישוב העברי" בארץ-ישראל, ניווכח שמכבר נעשה בו מעשה ברית שלא הסתפק בהסרת ערלה אלא בחיתוכו של האבר בשלמותו, שכן מעתה צא ובדוק שהוא מתפרש כיום על-ידי עסקנים פוליטיים צרי אופק ודעת כאילו מושג זה במגילת העצמאות מכוון ללאום היהודי על-פי דתו, ומכיוון שכך הכוונה האמיתית של האבות הייתה כביכול להקים כאן מדינת הלכה שבינה לבין המשטר הדתי של האייתולות האירניות אין כל הבדל, אלה חרא גם אלה.

העובדות הבסיסיות כמובן שהן שונות לחלוטין. כשבאו האבות המייסדים והמירו "ישוב עברי" בלאום היהודי, כוונתם הייתה לומר בפשטות כי זהו ביתם של כל יהודי העולם הנרדפים מעצם היותם משויכים לעם זה; כאן ימצאו לעצמם ביטחון ורווחה מהתאנויות, וכאן יתאפשר לכל יהודי לחיות בארץ-אבות מבלי שירדו לחייו, כדוגמת היהדות האורתודוקסית המשתוללת ביוהרתה ולה הוענקה זכות "חותם הכשרות" הגזענית והבלתי נסבלת הזאת, הפוגעת בלי הרף בחרות היהודי המוצא עצמו נרדף בארצו.

הטירוף המשיחי, אחד מפירות באושים של מלחמת ששת הימים, אינו מפסיק להרקיב בכל דרך אפשרית את הזכות הבסיסית של היהודי הישראלי גם מבחינת כבוד האדם, לחיות ולפרש כרצונו את מהות היהדות לגביו, עד לגבול שזכותו לתבוע הכרה כבן בלי-דת בה זכה בחייו יורם קניוק מבלי שתישלל ממנו עובדת היותו יהודי מבחינת שיוכו הלאומי. המדינה שהסגירה את יושבי הארץ היהודים כצאן בלי רועה בידי כתות משונות, באושות ומנותקות מהשתנותם של עולם וערכיו, התעלמה מתוך אטימות מטומטמת מהעובדה שהרוב המוחלט של הלאום הזה ברחבי-עולם מורכב מקונסרבטיביים, רפורמים וחילוניים. אבל זהו איננו התחום הבלעדי שמזעזע אושיות-ארץ.

תחום נוסף שמכבר הגיעה שעה לבלום אותו הוא התחום בו עסקני קיפוח עדתי, כפי שהכתיר ברנשים וברנשות אלה בכינוי מריר זה הסופר והחוקר משה גרנות, מעלילים עלילות-דם ובדיות מסוכנות מצוצות מהאצבע על ישראלים ממוצא אשכנזי, ובעצם הם עוסקים בהכפשה מתמדת ושקרית של התנועה העברית הציונית שהעלתה לארץ את רוב העדות היהודיות אלה הקרויות על-פי רצונן, "מזרחיות". תחום זה של עסקנות המבוססת על שקרים הולך ומחריף ככל שמפלס עדתיות חולנית זו הולך ויורד בצורה ניכרת. בעת האחרונה זכו עסקנים נואשים אלה הטובלים בחומצת שנאתם לכל מה שנראה להם כאשכנזי בתרומת-חמצן מלבו הנסער של כתבלב טלוויזיה בשם אמנון לוי. לפתע גם הוא בין המקופחים; וכמובן שנעטף מיד באהדתם ובתמיכתם הנרגשת של אותם עסקני קיפוח והבולט מכולם הוא בעל מוניטין של פושע מדופלם, אריה דרעי, שהוא הרוח החיה של התנועה הגזענית שס.

בבני חבורה זו המפיצה שנאת-אחים נוראה מצליף משה גרנות בשבט שזור מעובדות בדוקות, מהן מצמררות. הוא עושה זאת בספר מוחץ שהתפרסם בראשונה לפני שנים רבות ונראה כי הגיעה שעה להניחו מחדש לפני כל אלה שמאסו בעלילה הגדולה, אותם שנקעה נפשם מסוחרי העדתיות מרוטת הנוצות. גרנות הגיב כפי שעושה זאת סופר בעל מקלדת שנונה. עם ספרו הצטרף גרנות להוגים בולטים אחרים.

מעת לעת אנחנו זוכים בספר המתמקד בחזות החברה הישראלית. ספר כזה התפרסם בתחילת שנות התשעים ונכתב בידי "פרט" ושמו "בוקר וערב". "פרט" התגלה ככינויו הספרותי של פרופסור למשפטים נודע בשם אביגדור לבונטין. קראתיו בעת הופעתו ונכבשתי לתחזית העגומה של הכותב, אוהב עמו וארצו, שבדק ליקויי מאורות באותן שנים וחידד את משקל העיוותים שהתחוללו בפרצופו של העם שנעשה באמת שונה בתכלית מ"הישוב העברי". רבים קראו את הספר. בודדים כתבו עליו.

ספר אחר שזיעזע את החברה הישראלית בעת הופעתו בשנת 1998, היה ספרו של ספי רכלבסקי, "חמורו של משיח". הוא מהראשונים שלא רק עמד על השינוי הדרמטי והרע ביהדות המתכנסת בתוך עצמה עד אובדן-חושים, אלא חקר את הנושא במשך שנים רבות ולא היסס להציג משל ונמשל שאין חד מהם. הפרטים המצטרפים במלקטו לחזות מעוררת פלצות אכן זכו בהרבה תשומת-לב, אך כעבור זמן נעלם גם הספר החשוב הזה משימת עין קוראים כלא היה.

והנה, ספר נוסף ומדהים, הוא ספר שהופיע כעבור שנתיים, בשנת 2000 בהוצאת הספרים הייחודית של ירון גולן. הספר נקרא בשם "עסקני הקיפוח - שיח על הסתה וגזענות", אותו כתב כאמור הסופר והחוקר המוערך, ד"ר משה גרנות והוא כאילו נועד כמענה נוקב לימים אלה.

אודה על האמת: עד לפני ימים אחדים לא ידעתי על בואו לאווירנו. משהונח ספר זה לפניי התקשיתי להרפות ממנו. הספר הזה שלצערי לא עורר בזמנו סופת-קוראים לה הוא ראוי, מתמקד בסקירה מחקרית על הקשר העדתי של עסקנים "מזרחיים" השוטחים טענות כלפי יהדות אשכנז כמי שעמדה לכלותם בעצם הקמת התנועה העברית הציונית. מאז ועד היום אין עלילה שלא המציאו כנגד אותם אשכנזים, אין דרך שלא החמיצו בבואם לבטא איבה ארסית.

לעתים נדירות נתקלתי בכתב-אישום כה-נוקב וצודק כנגד אותה עסקונה "מזרחית" החיה מהמדורה הקטנה הזאת המפיצה אוויר מורעל, כספר מחקר ערכי זה. ההבדל בינו לבין מחקר אמפירי שהוא גם טוען לידיעה משכנעת ממקור ראשון של הכותב שעל בשרו חזה ייסורי עלייה, ואני בן דורו יודע עד כמה הוא צודק בטיעוניו המרירים כנגד אותם מלעיזים מתוך טינה ושנאה שאין להן הסבר הגיוני. זאת מלחמת תרבויות, אם תרצו, בין תרבות מזרחית מצומצמת שקפאה על שמריה לפני מאות בשנים, לעומת התרבות המערבית שבלעדיה אין חיים בעידן הנוכחי.

הלעזה מופלגת זו שאין לה מעצורים ובוודאי לא בלמי ביקורת, קובעת כי "האשכנזים" עקרו את "המזרחיים" מארצותיהם בהם היו להם חיים עשירים ונפלאים, מפני שנזקקנו כאן לחמורי עבודה. הם גם לא מהססים להעליל על האשכנזים שהמנהיגות "הלבנה" לא ששה לעלייה הזאת. מפליאות טענות אלה שכן בשנות מפעל העלייה האדירה לארץ בהנחיית דוד בן-גוריון, גדל מספר אנשי הישוב העברי משש-מאות אלף והגיע כמעט לשני מיליון (!). אין ולא היה כדבר הזה, כמפעל הכביר הזה של איסוף עם מקצוות עולם עד ששילש עצמו תוך שלוש-ארבע שנים. זהו אירוע כביר שאין לו דומה בהיסטוריה האנושית כולה!!!

לא יספיק טור זה להכיל את טיעוניו המדויקים של גרנות. הספר כתוב מתוך סערת-נפש המטלטלת גם את הקורא, אך מתוך אהבה וכבוד לכל ישראלי באשר מוצאו, מזרחי, אשכנזי או מיבשת אחרת. הוא פורש משנתו המאלפת מתוך רגישות עד לדקויות, ומחמת צער עמוק על שלכך הגענו שהוא נאלץ להגיב בנחישות ובקומה זקופה כנגד דברי שטנה - ובאומץ בלתי-רגיל. מדובר בספר העומד בפני שיני זמן ומקהה אותן ביושרו.

הגיעה שעה לקבורת הגווייה המצחינה של מלחמת עדות ובלימתם של אותם ספסרי קיפוח. כל חותמם שווה לתחושה עוקצנית ולא נעימה, סרפדת שמתפוגגת לבסוף כלא היתה.

לפני חמישים שנה הכרתי איש בשם אהרון שלוש ונולדה בינינו ידידות. עם הזמן נחשפתי לאחד האנשים המרתקים ורבי הקסם שהכרתי אי-פעם. היכרותנו הייתה על-רקע שירותנו במשטרת ישראל. אני הייתי אז קצין צעיר שהוצבתי במחלקת ההדרכה ולמעשה עמדתי בראש מדור להכנת חומרי הדרכה לשוטרים. אהרון שלוש, אז ניצב-משנה, עמד בראש מת"מ של המטה הארצי, המחלקה לתפקידים מיוחדים.

אהרון היה מאותם אנשים שרוחב תרבותם זיכה אותם בעושר בלתי-רגיל, אותו שמחו לחלוק עם ידידיהם. הוא היה איש ספר מובהק, איש מוזיקה קלאסית, אדם שהתברך בתבונה מבריקה כזו שחובקת עולמות, בור סוד שאינו מאבד טיפה. הוא גם היה בן לשושלת שבט השלושים המפוארת שמקורה בצפון אפריקה. דומני שראשוניה הגיעו לארץ במחצית שנות השלושים של המאה התשע-עשרה. ממשפחה אמידה זו התפתח שבט מעורב באמצעות נישואין עם בני עדות נוספות. אין כיום שבט יותר ישראלי מהשבט הזה שתרומתו לישוב העברי ולמדינת ישראל ניכרת בכל המחוזות. במשפחה זו מצאתי השראה לאחד הרומנים שלי, "תופס הגלים", המתמקד במייג'ור עברי טולדו, מי שנחשב לילד הראשון של העיר העברית תל אביב.

במחיצתו של אהרון התוודעתי לפרשיות קסומות, לעתים פליליות שהן מכוערות וקשות לעיכול. בשיחותינו נעשיתי מרחיב אופק מכמה זוויות, ונשכרתי לתמיד. באחדות משיחותינו התוודה כי הוא חולם יום אחד, לכשימצא זמן פנוי כדבריו, לכתוב על משפחתו, בני שלוש. המחשבה הזאת לא הרפתה ממנו מעולם. הוא האמין כי בכתיבתו יהדק עוד יותר את קשריו הרגשיים עם בני דורותיו הקודמים ויחזק עוד יותר את הקשר השבטי עם בני הדורות החדשים שנוספו.

היינו אז ימים ספורים לפני חילופי שנה עברית יוצאת בנכנסת. שאלתי אותו אם הוא נמנה עם אלה המרגישים בצורך לצום ביום כיפור. תשובתו הפתיעה אותי. "שמע", הוא אמר, "יום כיפור חשיבותו במקומה. אבל אני נוהג אחרת. חילקתי את היום הזה מבחינת נכון ולא, לכל ימות השנה. בדרך זאת אני לא ממתין ליום דתי לרחוץ בו מחטאי. אלה תמיד קופצים מול עיני. בכל אחד מימי השנה".

התברר כי מנהג נקוט היה בידו לעשות חשבון-נפש לעתים קרובות, בערבו של יום. אז נוהג היה להסתגר בלשכתו ועובר על עיסוקי אותו יום שבהם התבקש לא פעם להכריע בהחלטה חדה, ובוחן גם את מערכת יחסיו עם מפקדיו ובעיקר עם פקודיו. לא אחת היה מוצא עצמו גם כמי שאינו מהסס לבקש סליחתו של מי שאולי נפגע מהתנהלותו; אהרון שלוש היה ללא ספק אדם המברר יחסיו עם עולמו כמעט בכל ימות השנה.

אימצתי לעצמי מאז את גישתו זו. חמישים שנה אני נוהג על-פיה.

כאמור חלפו מאז עשרות שנים. אהרון שלוש סיים את שירותו הארוך במשטרת ישראל בדרגת ניצב. הוצע לו למשוך עוד שנים אחדות במדים בתפקיד המפכ"ל, אך הוא סירב והעדיף לכהן כדקאן הסטודנטים באוניברסיטת תל אביב. ואת הבטחתו לכתוב על משפחת שלוש, קיים. בשנת 1991 הופיע ספרו "מגאלאבייה לכובע טמבל" - סיפורה של משפחה. זהו ספר מקסים ככותב עצמו. אהרון הלך לעולמו בחודש ספטמבר 2004 בהיותו בן שמונים ושלוש.

בפנתיאון שלי הצרור בכנפות נשמתי יש מקום מיוחד לעלם התל אביבי ראובן דגני (פישל) שנעלם כלא היה לפני שישים שנים ועשרה חודשים. אם להצביע על מישהו שיכול לייצג את הנעורים הישראלים במיטבם, כי אז הוא נחשב תמצית הנעורים בעונת פריחתם התל אביבית.

הכרתי אותו כשמדריכי בחוג הדרמטי, השחקן והבמאי המנוח שרגא פרידמן, הביא אותי בשלהי ארבעים ותשע לתיאטרון "הבימה", להחליף ניצב שחלה בהצגת "בני ערובה". כעבור חודשים אחדים כבר מצאתי עצמי כאחד מצעירי התפאורה האנושית ב"אותלו", אנשי המשמר המלווים את מעמדי המחזה השייקספירי בו ביצע אהרון מסקי את אותלו בסגנון ישיר וכובש-לב. את דסדמונה שיחקה שושנה רביד, את האומנת עיצבה חנה רובינא ואת יאגו שיחק תחילה שמעון פינקל ולאחריו שמואל רודנסקי.

ראובן דגני היה תמיר ובנוי כשחיין תחרותי, ובעצם כזה היה. פניו היו מעוצבים כפני הגברים היוונים בפיסול היווני הקלאסי, וקולו היה בעל צליל קטיפתי של בס-בריטון שאפשר להאזין לו בלי סוף. באחת ההפסקות שלנו, במרתף תיאטרון הבימה, בו ישבנו בין מעמד למשנהו, רשמתי את דיוקנו בעיפרון ולמזלי הוא נשמר אצלי בכל תהפוכותיי, ואני מצרף אותו לשורות אלה.

תמיד היה דגני מחייך חיוך מבין ועוטף את הנמצאים בחברתו בחמימות שקשה להסביר את מקורה. תמצית התחושה הזאת הייתה בשל היותו אדם בשל, בעל בגרות שאפשר לבטוח בו בכל מצב, יהיה קשה כאשר יהיה. הוא נמנה עם אותם שידעת כי מעולם לא יכזיב. אני זוכר מסיבה בערב שבת שהתקיימה בדירת הורי חבר שלו ברחוב הירקון בתל אביב. הלכנו לשם שנינו. מצאנו בר משקאות ולגמתי מכל הסוגים עד אובדן הכרה. הייתי אז בן שבע-עשרה והוא מבוגר ממני בשנה וחצי. התעוררתי בבוקר בחדרו, בדירת הוריו הצנועה, כשאני שוכב מכוסה במיטה מתקפלת; התברר כי הוא סחב אותי על כתפיו לאורך הדרך מרחוב הירקון לגורדון, לאותו קטע שבין דיזנגוף לריינס.

פעמים רבות הוא הוכיח עוז-נפש ללא היסוס כשהיה מדובר בהושטת יד לאחרים. יום אחד הבחין בעגלה רתומה לסוס דוהר המתקרבת לילדה קטנה שחצתה את הכביש. שניות ספורות לפני שעלולה הייתה להידרס הוא זינק לעברה וחטף אותה כשהוא מעביר אותה בריאה ושלמה לצדו השני של הכביש.

נערות הקיפוהו תמיד. היפות והמעניינות שבהן. לא פעם היה חוזר מפגישותיו הליליות כשהוא נושא סימנים כחולים בצווארו, בחזהו ובזרועותיו, והוא היה צוחק ושותק. בתל אביב הקטנה של אז הוא בלט בשיעורו לא רק בתמירותו אלא בעיקר באישיותו הנעימה. אחד מחבריו הקרובים ביותר היה הפיזיותרפיסט אורי בהרב. שניהם השתייכו לאותה שמינית בגימנסיה הרצליה ההיסטורית. אורי הוא מאחרוני הזוכרים שיודע על אודותיו יותר מאחרים. הוא היה מבוגר בשנה מדגני ונמנה עם התלמידים שהתגייסו לתרום את חלקם במלחמת העצמאות. באותה מלחמה בה נהרגו ששת אלפים לוחמים. אחוז אחד מבני הישוב העברי. מספר השקול כיום לשישים אלף ישראלים.

תלמידים אלה הוחזרו להמשך לימודים ורק משהשלימו אותם גויסו להמשך עונת שירותם בצה"ל.

יום אחד בישר לנו דגני שמחר מגייסים אותו, אך לא הוסיף פרטים לגבי הצבתו. לימים התברר כי הוא גויס לחיל הים והתנדב לקורס ימי מתקדם ועבר אימונים לתפקידים מיוחדים. הפעם האחרונה שנפגשתי עם דגני הייתה בסופה של הצגת הבכורה של המחזה המקורי "אני רב החובל" אותו כתב יוש וביים ישראל בקר כעבודת בימוי ראשונה שלו בהבימה. ההצגה התקיימה ב-13 בנובמבר 1952. ראובן דגני, או רוביק, בא לבוש בתפארת מדי החורף של ימאי בחיל הים ונראה מאושר. מהמעט שהחלפנו בינינו היה ברור כי בשלב זה של חייו מצא עניין רב בתפקידו וצבעי הסכנה לא הרתיעו אותו.

לא העליתי בדעתי כי זו פגישתנו האחרונה. בתשעה-עשר בנובמבר, שישה ימים לאחר הצגת הבכורה בהבימה, בסיום קורס "סיפון" יצאו שתי מפרשיות דו-תרניות של חיל הים "רבקה" ו"מנחם" לתרגיל סיום שעד היום אופפת אותו אי-בהירות. במפרשית "רבקה" נמצא צוות של שמונה ימאים. זמן קצר לאחר צאתם לדרך התעצמה סופה עם רוחות עזות ומתעמרות ששברו את התורן המרכזי והסירה נסחפה במשך ימים אחדים עד לחוף ג'וניה שבלבנון. שמונה אנשי הצוות הוחזרו כעבור שלושה שבועות לישראל.

גורלה של המפרשית השנייה "מנחם" מעולם לא התברר. אנשי הצוות היו אברהם בן פורת, יעקב ברודשטיין, שמואל גרבר, ראובן דגני, עמוס סעדון, יצחק פרושוביץ ויעקב שחר. שבעה לוחמים אלה נעלמו וגופותיהם לא נמצאו.

כל עוד הוריו של ראובן היו בחיים עמדתי איתם בקשר פעם בשנה, בערב יום העצמאות. אחר-כך המשכתי מסורת זו במשך שנים אחדות עם אחותו היחידה חנה. אחרי שישים שנה הרגשתי בחובת-לב, להזכיר חבר אהוב זה שייתכן שיכול היה להיחלץ גם מהסערה בכושר שחייתו, אבל בוודאי לא נטש את חבריו מפני שהוא היה ראובן דגני, איש מעלה נדיר הנמצא בכותל המזרח של פנתיאון זיכרונותיי.

בכל שנה בחלוף קיץ אני חוזר ומהרהר בו.

העמדת הפנים של הנהלת העיר נתניה כאילו מדובר בעיר מודרנית מתקדמת, התגלתה כמסכה בלואה ומסמורטטת ונקרעה מעל פניה של הבוסה של נתניה, הגב' מרים פיירברג-איכר. זה קרה ביום שלישי השבוע עם פתיחת שנת הלימודים החדשה כשהתברר כי בנתניה, אולי העיר היחידה בין הערים המרכזיות בארץ, נפתח בית-ספר שכולו על טהרת ילדי העדה האתיופית. האחריות להשפלה נבזית זאת מוטל במישרין על הגברת בוסת העיר וגם על שר החינוך המפזז מר שי פירון.

אכן, היו בעיר כמה בתי ספר כאלה שכבר לפני שנים ניתנה הבטחה לסגור את כולם ולדאוג לאינטגרציה מכובדת של ילדי העדה עם כל ילדי עדות ישראל. הבטחות ניתנו - תוצאות מבישות לחוד.

בית-ספר בעל שם מכובד כרמב"ם, נפתח השנה בנתניה על טהרת ילדי העדה האתיופית (להוציא ארבעה מתוך מאה ושלושים התלמידים). כמובן שגם את אלה אי-אפשר להפקיר בידי מורים ממוצא אתיופי, כך כנראה הייתה זו דעתם של מומחי החינוך בעיריית נתניה, ולפיכך כל מורות בית הספר הן בעלות עור בהיר, שניתן יהיה להבחין על נקלה בין מרחיבות-דעת אלו לבין תלמידיהן המופלים.

מאה ושלושים תלמידים. זה כל הסיפור שאפשר היה לפתור אותו על נקלה בעיר "תרבותית" שמוציאה עשרות מיליונים על כיכר מצחיקה, או אצטדיון מפואר להרשים (את מי?). כלומר כסף לא היה עומד למכשול אילו היה מישהו נותן דעתו במלוא הרצינות למנוע את העוול הזה. עם מחשבה רגישה אפשר היה להימנע מהביזיון המתמשך הזה. בעיקר כשהבוסה של העיר מתהדרת בין היתר בהיותה בעברה מורה ומחנכת ואולי לא תאמינו, אבל היא אפילו עמדה בראש מערכת החינוך בנתניה כשזו הייתה עיר שונה במקצת, לפני ימי הבס"ד.

איך אפשר ליישב סתירה כה צורבת בין התהדרות ברזומה נכבד שכזה של מרים פיירברג-איכר לבין חוסר יכולתה לעשות מעשה שראוי היה לעשותו מכל בחינה שהיא? מעשה שפתרונו לא היה עולה יותר מאותה מצבה מזייפת את ההיסטוריה שהבוסה הקימה לכבוד הצבא האדום בחוף נתניה?

התשובה יכולה להימצא בכמה אופנים. אחד מהם - אטימות וחוסר רגישות מזערית למצוקותיו של האחר, השונה במשהו. אחר טמון בחוסר תבונה מנהלית, שכן לעתים מתעורר רושם שהעיר מתנהלת בידי פקידים מוגבלים שזוכים בחיפוי שגיאותיהם מבוסת העיר שלהם. בכל מקרה, חובה לנצל את חודש החגים למצוא מיד פתרון מכובד לחור הקודר הזה בנתניה. ואולי הגיעה שעה שהבוסה תשקול מעמדה בעידן מודרני של המאה העשרים ואחת. קרוב לוודאי שמיצתה את עטרת סגולותיה וטוב יהיה אם תניח לאחרים להחזיר את הרכבת לפסיה הנכונים.

גם כבוד השר שי פירון לא יכול לעמוד מנגד, שכן אסור בתכלית האיסור שבית-ספר רמב"ם בנתניה יפעל במתכונתו הגוזרת בידול רע באישור העירייה, אפילו רגע מיותר אחד. אם נשמת מחנך אמיתי נמצאת בו במר פירון - שיקום וייעשה מעשה נכון ולא ימשוך ידו עד שיתוקן העוול המביש הזה המתבצע כנגד בני העדה האתיופית.

את בני דורי המתמעט ברצוני לברך בבריאות טובה, ולצרף ברכה מיוחדת לאלה שטורחים לעיין בטור הזה; סבלנותכם נחשבת בעיניי.

ואילו לבני הדור הצעיר אני מאחל מדינה בעלת רוח אחרת, מדינה בה תהיו שותפים בעיצובה מחדש כמדינת הלאום העברי שתהיה דמוקרטית אמיתית, ולא מזויפת כפי שהיא כיום, נתונה לחסד שבט רבנים מוליכי-שולל.

אני מאחל שתלמדו לשאול שאלות ושלא תסתפקו בתשובות מבלי לבדוק אותן לשורשיהן. בלי שאלות לא תושג בגרות, בלי בגרות כולכם תהיו נרצעים למהתלים, למעלים באוב ולידעונים. החרות שלכם היא עדיין בידיכם. עצבו אותה באומץ-לב. מדינה שאין בה חרות אמיתית לתושביה אין בה שאר-נשמה.

היו ברוכים.

עד כאן להיום.