קשה יותר להיות אובמה בישראל מאשר בארצות הברית.
שם הוא דיבר. יש חולקים על מה שאמר. יש תומכים. יש סבורים כי התחייבותו להתערב התערבות צבאית כדי להדגיש שהעולם לא יכול לאשר באמצעות הימנעות ממעשה שימוש בנשק המוני קטלני, היא אמינה ואצילית. יש סבורים כי אף על-פי כן היא שגויה מפני שאם אמריקנית אינה רוצה שבנה יחידה - כל בן הוא יחיד לאימו - יסתכן בעוד מלחמה רחוק מביתו ורחוק מעניינו הישיר. שתי ההתייחסויות נראות סבירות. בארץ לא. בארץ אובמה מגמגם.
שם הוא הודיע כי בטרם ייתן את ההוראה הוא יבקש את תמיכת הקונגרס, או העם, תלוי במינוח. יש רואים בכך ביטוי ל
כבוד שמכבד נשיא של ארץ מצולקת מלחמות מעבר לחופיה שעלו לה בקברים ובזליגת משאבים מוסרית, ובהוצאות עתק שאין איש יודע לשערן במוחו כשהן מקבלות ביטוי במספרים, ועל כן, מעצמה, יש לה זמן לשאול את פי נציגי אזרחיה. ואובמה הוא מעצמה. הוא יכול להרשות לעצמו להיות דמוקרט.
יש סבורים כי אף על-פי כן, הצעד הדמוקרטי הנבון והנאה הזה עלול להתברר כצעד ששכרו יוצא בהפסדו, שמא לא יאשר הקונגרס את מתקפת העונשין ודחיית מדיניות הנשיא תשאיר אותו מרוט-סמכות בעולם בו אין יותר שריף זולתו ושועלים קטנים המחבלים כרמים יעזו לגדול לצבועים גדולים והמהומה תשתולל ואין עוצר. אבל הוא נשיא אומרים שם, בודד, וחרף כל מלאכי הספינה שעל הסיפון הוא הקברניט היחיד תמיד והשיקולים האלה, שלא לדבר על שיקולי חיים ומוות, הם אחריותו האישית. שם מותר לו. לא בארץ. בארץ אובמה מגמגם.
החלטות בעולם חדש שם הוא נותן פומבי להתלבטויותיו בשידור חי. הוא אנושי. הוא אינו יודע אם יש מישהו בעולם היכול להבטיח כי יש בידו כל המידע הדרוש באשר לפתיחת הקרב, לטיב איומי הנגד, להסתבכויות אפשריות, לפני הדברים לאחר הקרב, לתוצאות, לשרשרת האירועים היכולה לגדול חוליה בלתי נודעת אל חוליה בלתי צפויה, והוא משתף את הציבור בלבטים האלה. עולם חדש אומרים שם. הכל על השולחן. המפה פרוסה. חדרי החדרים הם לא כתמול שלשום. בעידן הרשתות החברתיות וההדלפות הקולוסאליות העושות את כל בני האדם לשותפים בכוח במעשה השלטון, אין אפשרות לשלוט כתמול שלשום והאלטרנטיבות הנדונות בחדרי הממשל שהפכו לאולפני שידור הן מענה לתביעה של החדש המתחדש לעינינו.
יש שם המקבלים את השינוי חסר התקדים הזה כביטוי לחוכמת החיים של נשיא היודע כי העולם בו הוא נקרא לקבל החלטות הוא עולם המאה העשרים ואחת. לא היה עולם כזה עד הנה. יש הדוחים אותה כהעמדת פנים כי על כן לא הכל על השולחן. יש מודיעין. הוא נשאר סמוי. הנשיא יודע יותר משהוא אומר גם בעידן הזה. הפומבי רצוי אבל לא כל העולם נאור דיו כדי להתרשם כך. מול נשיא העידן החדש עומדים ראשי מדינות החשיבה הנושנה. הם עלולים לחשוב מחר ולהגיב כתמול שלשום. הדילמה הזאת באמריקה היא דילמה של שפה חדשה. לא כאן. כאן אין דילמות. יש או דוגרי או גמגום. בארץ אובמה מגמגם.
אי-אפשר בלי לגיטימציה שם אמר האיש בקולו, בהיר וברור, כי קיבל החלטה להעניש את המשטר שחטא על-פי הידוע לכל מי שאינו משוחד, חטא לא יכופר בהרג אנשים ונשים וטף בגזים רעילים בניגוד לשבועה שקיבלה האנושות כבר ב-1925, לפני תשעים שנה, לשמוט בנידוי את הגז עצמו ואת מי שקוטל בו בני אדם כקטול חרקים. אמר בקולו כי החליט לתקוף צבאית. החלטה. בעידן בו הרוב במדינות העולם מתנגד לתקיפה, חוץ מאשר, כך אומרים, בישראל, אם מפני שאינו בטוח באסטרטגיה שלה, אם מפני שהוא מבוהל מתגובה משולחת רסן של פטריות טרוריסטיות שאינן סרות לשום סמכות, אם מפני שהוא אינו יודע מה יעשו שלטונות רוסיה ואירן וסוריה עצמה, ואם מפני שהלאות ממלחמות שלעולם אינן נגמרות בניצחונות משכנעים, החליט הנשיא להודיע לעמו ולעולם כולו כי יחפש גיבוי הקונגרס להחלטתו.
לגיטימציה. יש דבר כזה בעולם של היום. גם אם הוא צבוע, גם אם לא שלף אלא רטוריקה של פח מנדן חרבו עד היום ועמד מנגד במידה גדולה או קטנה של חוסר אונים או מוגות לב מוסרית, העולם אינו יכול בלי לגיטימציה. המחר יבוא איתו חשבון אם יזלזל בה.
עכשיו, מיד ובפשטות אבל עוד הדברים האלה בפי הנשיא מול פני האומה שלו ומול בני כל האומות כולן, כבר יצא מן האצטרובל השופע של התקשורת הפרשנית בישראל הדיבור כי הנשיא התקפל, כי הוא נסוג, כי הוא לא יתקוף, כי הפקיר את ישראל לגורלה מול ההתחמשות הגרעינית האירנית. מי שחלק על הרוב שגער בנשיא שנבחר על-ידי האמריקנים, ננזף גם הוא. אם איש מקצוע היה הפרשן הבודד - הוטל ספק במקצועיותו ויותר מזה בחוש השמע שלו. כבד האוזן הנ"ל לא שמע שאובמה הודיע כי הוא מתקפל. הוא לא שמע מה שכל ישראלי שלא סובל מאובדן שמיעה שמע - אובמה מגמגם.
פה לא חדלה הארץ לקבל החלטות גורליות בחיבוטים, בהיסוסים, בהתלבטויות. שכחנו. המיתוס הוא כי אצלנו הכל היה מיד ועכשיו ופשוט ומנהיגותי ובלי גמגום. קבלת החלטת האו"ם. הכרזת המדינה. מלחמת ששת הימים. יישוב התנחלויות בחבלי עי"וש. פינוי גוש קטיף. שחרור מחבלים. הדברת הטרור במבצעים נחושים. קליטת יהודי ברית המועצות ואתיופיה. שחרור
גלעד שליט. מי שקרא להתלבטויות האלה גמגום, המליך את היוהרה על החוכמה. הוא הודח. המנהיגות האחראית שקלה, ברוך השם שקלה. אבל מה שהיה מותר בישראל, אינו מותר באמריקה. שם יש אובמה. ולאובמה אסור. הוא מגמגם.
