בבוקה ובמבולקה, שיוצרים ה
מתנחלים בשכונת שיח' ג'ראח בירושלים בסיוע רב של משרד השיכון, זוהרת כניצוץ של אור דמותו של עורך הדין מיכאל בן יאיר, לשעבר היועץ המשפטי לממשלה. אני חושש מאוד שאת הניצוץ הזה עומדים לכבות. על כך אני מצר וכואב.
מיכאל בן יאיר, כיום בן 72, נולד בשיח' ג'ראח וגדל בה עד שנת 1948. באלו הימים הוא הוציא ספרון קטן בהוצאת חרגול-מודן, בו הוא מספר על משפחתו בשכונת שמעון הצדיק היא שיח' ג'ראח.
על-פי עדותו, משפחתו, משפחת בן יאיר, וכל יתר המשפחות, שפונו מירושלים המזרחית ב-1948, קיבלו דירות חילופיות במערב העיר, דירות שפונו על-ידי ערבים שגרו טרם המלחמה במערב העיר. כן קיבלו גם פיצוי כספי מהמדינה.
וכך כותב מיכאל בן יאיר - בינואר 1948 דרשה ה"ההגנה" מהמשפחה, כמו משאר היהודים, לפנות את המקום והם עברו לבית ספר תחכמוני, שבו התגוררו כחודש ימים, לאחר מכן קיבלנו בתים חילופיים במערב העיר, בתים שפונו על-ידי ערבים בשכונת ממערב לעיר. אנחנו קיבלנו שתי דירות במקום שלוש שהיו לנו וחנות אחת במקום שתים...כל מי שהתגורר בשכונת שמעון הצדיק קיבל בית חילופי...מדובר בבתים ערביים שהיו פנויים".
אני חש
כבוד כלפי מי שכואב את כאב עמו ולבו פתוח גם להכיל את כאב בן העם האחר - " התושבים הערבים שגרו במערב העיר ברחו. כפי שאנחנו ברחנו ממזרח העיר מערבה, כך הם ברחו ממערב העיר מזרחה"
אני חש כבוד רב כלפי האדם מיכאל בן יאיר, שהכסף והשררה לא הצליחו לכרסם בסולם הערכים ההומאני ובחתירתו לעשיית צדק. מיכאל בן יאיר מנצל את השכלתו המשפטית כדי להביא הצעת פתרון צודקת ליהודים, שנולדו בשיח' ג'ראח ועזבו אותה, ולפלשתינים שהתיישבו בה ב-1948, חלקם הוצא מבתים, אליהם נכנסו מתנחלים.
חלק מהפלשתינים, הם פליטי אותה מלחמה ב-1948, שהגיעו לירושלים המזרחית עם מפתח של בית שנשאר מאחוריהם בישראל. הם יושבו על-ידי השלטון הירדני בבתים שננטשו על-ידי יהודים. גם בשטחים הפתוחים בשכונת שמעון הצדיק נבנו להם בתים למגורים על-ידי השלטון הירדני ובסיוע מוסדות האו"ם, בהם חיו תחת שלטון ירדן עד 1967 ועתה הם נדרשים לפנות את בתיהם למתנחלים.
מצער אותי, שיחסה של ישראל לתושבי ירושלים המזרחית אינה מוארת באור הערכים של מיכאל בן יאיר - "התושבים שהתגוררו במערב העיר ברחו מזרחה, כפי שאנחנו ברחנו ממזרח העיר מערבה..." מיכאל בן יאיר הוא בן משפחה, שנעקרה מביתה במזרח העיר, הכואב גם את כאבם של אלו שנעקרו מביתם במערב העיר ממילא, טלביה, קטמון ובקעה.
מיכאל בן יאיר מכיר בכך שאי-אפשר לדבר על צדק בתנאי מלחמה. הוא מציע, ששר האוצר, שמוסמך מכוח החוק להפקיע קרקע (לרבות קרקע בנויה) לצורכי ציבור, יפקיע את הבתים בהם מתגוררים היום יהודים מידי העמותות היהודיות שרכשו אותם ויחזיר את החזקה בהם לידי התושבים הפלשתינים שהתיישבו בהם ב-1948 וגרים בהם עד היום.
הוא אינו משלים עם העוול שעל-פי חוק נכסי נפקדים 1950, חוק הסדר ומינהל 1970 וחוק לנכסי נפקדים (פיצויים) 1973 - "יצרו אפליה ברורה בין יהודי שזכאי לשחרר בפועל את הנכס שלו במזרח העיר לבין פלשתיני שהפך להיות תושב ישראל, שהיו לו נכסים במערב העיר..."
אני מזדהה עם ההתרסה של מי שהיה ב-1948 ילד פליט, שנאלץ עם משפחתו לברוח מביתם בירושלים המזרחית, המצביע על תופעה לא מוסרית, לפיה יהודי יכול לקבל את נכסיו במזרח העיר, אף על-פי שכבר קיבל דיור חילופי במערב העיר, אך אפשרות זו נמנעת מהפליט הערבי.
אני גאה באדם מיכאל בן יאיר, שלא מהסס להתקומם נגד החרפה, שמאפשרת לעמותות יהודיות לגרש משפחות מהבתים במזרח העיר, משפחות של פליטים ולהפוך את בניהם ונכדיהם לפליטים בפעם השנייה תוך שישים שנה.
