ילדים של החיים, ילדים של המוות

הוא כבר לא יתחפש לליצן, האיפור לא יזלוג לו על הלחי. היא לא תהיה לעולם פיה טובה הכי יפה בגן בפורים, כמו שהייתה - כמה נוראה היא לשון עבר- בחיים. היא לא תריח מהבושם הכי עדין בפרפומריה. חתימת שפם פלומתית לא תצמח לו בגומה מעל הפה, בנעוריו.

אנחנו לא נזכור אותם בשמם, אבל עד עולם, אף שלא היינו שם, נשמע את הקול העמום של החבטה, ילד וילדה, כשהגוף שלהם פגש את האספלט והפך לגופה.

עוד ימים הרבה ננסה להבין איך קורה שאב רוצח את ילדיו. נקרא חוות דעת של אנשי מקצוע, נשאל איפה הייתה הרווחה, מי לא ראה את האורות האדומים מהבהבים, למי צלצלו הפעמונים. נשאל ולא נדע את התשובה. לא נבין, לא נאמין, לא נתפוס.

נחפש מניע, ואולי אף נמצא, אבל לא יהיה בו די כדי להסביר מעשה שאין לו הסבר - ריק ועירום וחף מכל פשר - גם לאחר שמונים את כל ההסברים האפשריים.

החיוך המתוק שלהם ימליח את דמעותינו. הנה הם משתכשכים במים, קייטנים קטנים. הנה היא הבובה עם הבובה, הבונבון עם הטרקטורון.

היא לא תסמיק טיפה אדומה כשהוא (לא) יישק לה בראשונה, והיא נבוכה ונרגשת.

הוא לא ילבש את הג'ינס הכי זרוק שלו ולא יסתרק שעה כדי להיראות סתוֹר שיער, מרושל, לקראת הדייט הראשון.

ילדים של החיים, ילדים של המוות.