בראשית ובין השמשות

קרוב לשמונים אלף תיבות יש בתורה (79,976 על-פי ספירת רבי פנחס סג"ל בספרו "אהבת תורה"). הן מספרות מעשה בראשית, ויצירת אדם עם חוה אשתו אם כל חי, ומעשי האבות, ודברי ימי הירידה למצרים ונפלאות היציאה ממנה, ובקיעת ים סוף והשירה שרוממה את איתני המים שהיו חומה והעניקה לה נצח בדברי ימי כל האדם, ומעמד הר סיני, והנדודים במדבר שורץ העקרבים וברוך הניסים, והקמת המשכן, וכהונת אהרון ובניו, והנהגת משה שעמד הוא לבדו בין "ניתנה ראש ונשובה מצרימה" לבין "כי תבואו אל הארץ" אותה ראה בעיניו ושמה לא זכה לבוא, ומותו בנשיקה וקבורתו בה שמו היא מצבתו, והמצוות שבין אדם למקום ושבין אדם לחברו, והאיסורים המייראים את האדם מלסור מן הדרך הישרה ומעשיית הטוב.

דומה שאין שמונים אלף המילים האלה מספיקות לספר את העלילה המופלאה של הבריאה, של התמודדות האדם על זהותו מול יוצרו ומול ביתו, ומול עמו, ומול קהיליית הצוותא האנושית שנבראה כולה בצלם, ועל המסע שאינו תם אל האמונה ואל סודותיה, שיש בו עליות קסומות וירידות מסכלות והדורות אינם חדלים לחפש ביניהם את מקומם הם בנפתולי הקורות ובשבילי המידות.

והנה פלא גדול הוא ששלוש המילים הראשונות בספר, שהניחה ההשגחה העליונה בחיקה של האנושות, כונסות לתוכן את עיקר העיקרים של ספר כל הספרים הזה, ואומרות לבדן מה ששמונים אלף המילים העוקבות אחריהן לא הספיקו לאומרו. בְּרֵאשִׁית, שיש תחילה לעולם שנברא יש מאין, בָּרָא, שכולו יציר פרי הרצון של הבורא, אֱלֹהִים, שמי שברא את העולם יש מאין הוא גם אדונו ודיינו וכשם שהארץ קיימת ומעידה כי הרצון האלוהי יצרה, כן הצדק עומד לעד ומעיד כי הישר והטוב הם המעבורת עליה, ורק עליה, יכולים בני האדם שנבראו בצלם, לחתור אל קרבת יוצרם, ורק עליה יכול יוצרם לחתור לבוא אליהם. בְּרֵאשִׁית בָּרָא אֱלֹהִים הן תיבות התמצית המרוכזת של בשורת התורה כולה.

הרצון האלוהי הבורא מתכנס לתוך הדיבור, או האמירה. "בעשרה מאמרות נברא העולם" [משנה אבות, ה', א'] מלמדת אותנו המשנה. תיבות "וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים" על "יְהִי אוֹר" [בראשית א', ג'], חוזרות על "יהי רקיע" ועל "יקוו המים" ועל "תדשא הארץ" ועל "יהי מאורות ברקיע" ועל "ישרצו המים" ועל "תוצא הארץ נפש חיה", ועל "נעשה אדם" ועל "הנה נתתי".

אבל מנין "וַיֹּאמֶר", הבורא עולמות, עולה לתשעה ולא לעשרה כמפורש במקור המשנאי. בפירושו על מסכת אבות אומר רבי יונה מגירונדי: "ובראשית נמי מאמר הוא שנאמר "בִּדְבַר ה' שָׁמַיִם נַעֲשׂוּ וּבְרוּחַ פִּיו כָּל צְבָאָם" [תהלים ל"ג, ו'] שאי-אפשר שנבראו שמים וארץ אלא במאמר". הרמב"ם, בפירושו על המשנה, אינו נזקק לפסוק שהוסע מרחוק כדי לקבוע ממקומו ביתדות כי המילה "בְּרֵאשִׁית" עצמה היא האמירה הראשונה בעשר המאמרות. "אם תסתכל בכל מה שבא במעשה בראשית 'ויאמר' 'ויאמר' - תמצאם תשעה, ובְּרֵאשִׁית - עשירי (או ראשון), כי אף על-פי שלא פורשה בו מילת ויאמר - הרי הענין יורה עליו... לפי שהם לא היו מבלי מאמר".

יתרה על זאת, "ראשית" היא יצירה בפני עצמה. היא יוצרת התחלה, היא בוראת את היש מתוך האין, היא היוצרת הגדולה של היצירה, ואת היצר הזה, יצר היצירה, הכיסופין שבלעדיהם אין קידמה בעולם, הנחיל הבורא לאדם אשר יצר בצלמו בצלם דמות תבניתו. ואדם למן רגע צווחת הנשימה הראשונה שלו כשהוא מתאווה מעצמו לינוק משדי אימו ועד ללחש הנשימה האחרונה בה הוא נפרד מן העולם הזה, היצר והיצירה כרוכים בו זה בזו, והוא יודע מה היא התחלה. כשאין יותר התחלה או בְּרֵאשִׁית בעולם, הוא יודע כי באה האחרית המחסרת אותו מהיות כאלוהים שלראשיתו אין קץ ותכלית.

אבל דומה כאילו גם ליצר היצירה של הבורא שהשלים בשישה ימים בריאת היקום ונתן בו את הנקודה הזעירה "ארץ" הפורצת גבולות אדמתה וימיה והאוויר העוטף אותה מפני שעליה ברא ה' ביום השישי את האדם וחנן אותו דעת ולימד אותו בינה ונתן לו חוכמה להתפעל מן הטבע ולפענח סודותיו ולמצוא את המפתחות לתיבת הקסמים של כל חוקיו, אין גבול. רגע לפני גמר היום עולה בדעתו לברוא עוד ועוד. "עשרה דברים נבראו בערב שבת בין השמשות ואלו הן פי הארץ ופי הבאר ופי האתון והקשת והמן והמטה והשמיר והכתב והמכתב והלוחות ויש אומרים אף המזיקין וקבורתו של משה ואילו של אברהם אבינו ויש אומרים אף צבת בצבת עשויה" [אבות, פרק ה', משנה ו].

"בין השמשות" הוא הזמן שעדיו היום הוא ודאי יום, וממנו הלילה הוא ודאי לילה. לענייננו, "בין השמשות" הראשון בעולם היה אותו זמן פלאי שעדיו היה בוודאי יום השישי, יום שכולו בריאה מכוח רצון ה', וממנו אחרי "ויכולו השמים והארץ וכל צבאם" היה בוודאי שבת, יום שבו שוב אין מלאכה והשמיים והארץ וכל איתני הטבע במרחבי הבריאה השתחררו מחבלי היצירה ונוהגים כמנהג בו ינהגו מעתה עד עולם על-פי חוקיהם בחירות מלאה. גוף השמש של יום השישי שקע, אבל אורה עוד בוקע מעבר לאופק ודומה כאילו שמש אחת באה ושמש אחרת זורחת, ובין שתי השמשות האלה, מזדרז כביכול האלוהים ובורא עוד עשרה דברים שלא היו צריכים לרגע היבראם אלא לזמנים עתידיים שיבואו. כולם אמורים בהשאלה.

פי הארץ, הוא הרגע בעתיד, בו קורח ודתן ואבירם קושרים קשר על המלוכה ועל הכהונה והארץ פותחת את פיה ובולעת אותם ואת כל רכושם. סיכול אפשרות המרידה בה' ובשלוחיו לא התרחש בערב שבת בראשית בין השמשות כפי שהמרידה לא התרחשה אז. אבל האדם על יצריו ועל חוכמתו כבר נברא, ועל כן נבראו גם המרידה וגם סיכולה. גם פי הבאר, כנראה בארה של מרים שליוותה את ישראל בנדודים במדבר הצחיח, לא נבראה בערב שבת בין השמשות. השבועה לחתור בכוח האמונה אל יעדי העל גם במצוקה של רעב וצמא ולהאמין כי הישועה טמונה בהשתדלות עצמה, היא שבועה של בראשית.

פי האתון אינו אלא משל למציאות בה המקלל חורש הרעה מובס על-ידי שנאתו שלו וברכה מגיחה לטוב ממחילות הרעה. קשת השלום קדמה מבראשית למלחמות. השמש אינה יודעת גבולות וממטרים אינם עוצרים בגדרות והחיבור הדומה לגשר צבעונין בין בני האדם יפה שבעתיים מכל מדוחי הפירוד. המן לא ירד בין השמשות. אבל הבטחת המן כמוה כהבטחת בארה של מרים, הוכנה, כמו הוכנסה לתוכנה, הופעלה רק כשקנתה שעתה.

המטה שנברא בין השמשות יש אומרים עליו כי הוא מטהו של משה "ונברא עם שם המפורש החקוק בו, ובכח אותו השם נעשו בו האותות" [תפארת ישראל על המשנה להרב ישראל ליפשיץ]. "איזה מטה זה"? שואל מדרש שמעוני [תהלים ק"י, ב'], "מטה של יעקב, שנאמר "כי במקלי עברתי את הירדן הזה", והוא המטה שהיה ביד יהודה "ומטך אשר בידך", והוא המטה שהיה ביד משה "ומטה האלהים בידו", והוא המטה שהיה ביד אהרן "וישלך אהרן את מטהו", והוא המטה שהיה ביד דוד, שנאמר "וַיִּקַּח מַקְלוֹ בְּיָדוֹ וַיִּבְחַר לוֹ חֲמִשָּׁה חַלֻּקֵי אֲבָנִים מִן הַנַּחַל... וַיִּגַּשׁ אֶל הַפְּלִשְׁתִּי" [שמואל א',י"ז, מ'], והוא המטה שהיה ביד כל מלך ומלך עד שחרב בית המקדש ונגנז, ועתיד לימסר ביד מלך המשיח ובו עתיד לרדות את עובדי האלילים".

מראשית אפוא מונח כביכול בבית גנזיו של העולם הזה המטה הפלאי עליו נשענים בעלי סגולה, יעקב לנדודים, יהודה לנאמנות, משה להנהגה ניסית, אהרון לכהונה. מטהו האחר של אהרון עליו נאמר "וַיֹּצֵא פֶרַח וַיָּצֵץ צִיץ וַיִּגְמֹל שְׁקֵדִים" [במדבר י"ז, כ"ג] נגנז עם הארון וצנצנת המן וצלוחית שמן המשחה בימי יאשיהו [יומא נ"ב, ב']. אבל מטה המלוכה של משה עד שחרב בית המקדש היה אות וסמל לא רק לשלטון אלא לשלשלת הדורות מימי יעקב ועכשיו הוא מחכה לאחרית הימים וכל דברי ימי העם מאז החורבן, עד ימינו ועד ימי הגאולה השלמה חרותים בו. עליו ועל המונצח בו תישען המלוכה ישראלית.

השמיר [תוספתא סוטה], "בריה הייתה מששת ימי בראשית כשנותנין על גבי אבנים ועל גבי קורות מתפתחות לפניו כלוחי פינקס... ובו בנה שלמה את בית המקדש עליו נאמר "וּמַקָּבוֹת וְהַגַּרְזֶן כָּל כְּלִי בַרְזֶל לֹא נִשְׁמַע בַּבַּיִת בְּהִבָּנֹתו" [מלכים א', ו',]ז']ֹ. האידיאה של המקדש לשמו של הקדוש ברוך היא ששמו 'שלום' והאידיאה של הברזל בו עושים כלי מלחמה אינן יכולות לדור במקום אחד מששת ימי בראשית. הכתב והמכתב (שווא במ' ופתח בכ') והלוחות היו מוכנים בעולם עוד בטרם תמליך החוכמה את הספר ואת החוקים על החברה האנושית. האדם גילה אותם. הם היו עוד בטרם יהיו.

האידיאה של האיל בסבך, של פתרון גואל שלעולם אחוז בקרניו בסעיפי סעיפיה של מציאות מסורגת שאינו בא לפתע ובפתאום בלי מאמץ עילאי, נברא עם העולם. כן הידיעה כי אין מצבה נאמנה יותר למורה ההוראה של הדור על אחת כמה וכמה של הדורות מאשר פינוי העולם הזה מכל נוכחות חומרית פן תאפיל על נוכחותו הרוחנית. גם הצבת שלא היה בעולם ביד חרש צבת אחרת לעשותה בערב בין השמשות נבראה ומאז בוראת האמנות אם בכתב אם בשיר אם במכחול אם במחול את עצמה מתוך עצמה.

יש אומרים (רבי יהודה) כי בין השמשות הוא כפשוטו, "משתשקע החמה כל זמן שפני מזרח מאדימין". יש מודדים את משכו וקובעים כי זהו פרק זמן הנמדד בהליכה "כדי שיהלך אדם משתשקע החמה חצי מיל" (רבי נחמיה). לעומתם קובע רבי יוסי כי "בין השמשות כהרף עין, זה נכנס וזה יוצא, ואי-אפשר לעמוד עליו" [שבת ל"ד, ב'].

זה טבעה של הבריאה. "ויאמר". מילה. הרף עין. היקום הקיים לעד - בברק אור הוא נוצר, בהרף עין היה מאין מוחלט ליש. זה גם טבעה של היצירה שניתנה מיד שהאדם נברא בערב שבת, בין השמשות. באותו הרף עין נוצרה גם היצירה. כמוה כבריאה, מאין מוחלט היא הופכת ליש והאדם הולך אל השבת בה החלו דברי ימיו על הארץ ויוצר ביום ההוא את היצירה הראשונה בימי האדם, שבת.