מותו בא בפתע. כמו מותם של יצחק רבין ז"ל ורחבעם זאבי ז"ל.
רבין נרצח בידי צעיר יהודי בן-עוולה, כשהוא מכהן כראש ממשלת ישראל. "גנדי" נרצח בידי טרוריסטים פלשתינים והוא שר בממשלת ישראל. רפאל איתן, הוא "רפול", נלקח מאיתנו על-ידי גל מים אימתני במקום עבודתו האחרון, ארבע שנים ויותר לאחר שנטש את החיים הפוליטיים.
כל-כך רב המשותף לשלושה. הם הטביעו חותמם על החיים במדינת ישראל, על ביטחונה והגנתה. כך בחייהם עתירי המעש וכך במותם. את שירותם הצבאי עברו השלושה בשלום - שירות ארוך, מתיש, עתיר מלחמות ושדות-קרב. אבל מסכת חייהם נקטעה בעת שהיו בעיצומה של שליחותם הציבורית, הפוסט-צבאית. הפיקוח על הקמת נמל היובל באשדוד, ה"ג'וב" האחרון של "רפול", היה כמו תפור עליו, היה לו בבחינת שליחות ציבורית לאיש העבודה הזה, מלח הארץ, המסור כל כולו למפעלות לאומיים.
מותו בא בפתע, וגם אם מזה ארבע שנים הוא לא היה באור הזרקורים הפוליטיים, הזעזוע בציבור הרחב היה גדול. וכי אפשר לשכוח אדם וטיפוס כמו "רפול"? וכי אפשר לקשר את דמותו הציורית, האיתנה, הפראית-משהו, עם מוות וחידלון?
לאחר ההתאוששות מן ההלם הראשון של ידיעת טביעתו, נשאו אותי המחשבות מיד עשרים ואחת שנים אחורנית, כאשר הלכתי אצלו, במושבו תל-עדשים, ימים ספורים לאחר שפשט את מדיו, כחייל וכרמטכ"ל צבא ישראל. באתי אליו בשם כתב-עת שאינו קיים עוד, "בארץ ישראל" שמו, כדי לראיין את האיש והאגדה. עד היום אינני זוכר, מדוע זיכה דווקא אותי ואת הירחון שבשמו באתי, בראיון הראשון שהעניק לאחר שסיים שירות צבאי מפואר בן עשרות שנים.
עובדה - בגיליון מס' 138, מאי 1981, משיב "רפול" לשאלות המראיין, כשהוא מקבל פניו בבגדי עבודה כחולים, נעול מגפיים, ניצב מאחורי מכונה נוהמת ותוחב לתוכה לוח עץ, שהולך ונבלע פנימה ברעש גובר ומתחזק. שביבי נסורת עפו מכל עבר ואטמים היו תחובים באוזניו. לכשהתפנה מעמלו, הסביר בשפתו הפשוטה, ישירה, לאורח הטורדן: "אני מתקין לבני הכפר, שפתחו חנות קטנה לעציצים בעפולה, כל מיני מדפים שאפשר לתקוע בהם עציצים. התכנון הוא שלי. בנגרות אתה מתחיל לעבוד והתוכנית באה מעצמה"...
אחר-כך הראה לי את בית-הבד הסמוך: "העונה מתחילה באוקטובר, המכונות כאן הן יחידות בעולם, הוזמנו במיוחד בשביל כפר בגודל כזה. מי שבא עם שק זיתים, אני עושה מהם שמן. משלמים לי רק בשביל העבודה". ועוד אטרקציה בחצר: ברווזים מסוג "מולארד": "הם מבלים את שעות החום מתחת לבית. הם לא לשימוש, הם לבית כדי להסתובב"... אחר-כך יקרא ל"איציק", אחד ה"מולארדים" בני טיפוחו, וידגים כיצד הוא מאכיל אותו. באהבה רבה טיפל בברווז המשונה, והלה בלע את חתיכת ה"בונזו" בשקיקה רבה...
יכולתי לספר באריכות על התשובות הקצרות שהשיב לכל שאלותי בנושאים כגון: מלחמת לבנון ("אנחנו נלחמים שם רק על ארץ-ישראל"), השיחרור מצה"ל ("הרגשת סיפוק בלתי-רגילה ממה שעשיתי ומזה שאני יכול לחזור ולעבוד במשק"), הציונות ("האידיאולוגיה הציונית פירושה: עלייה, עבודה עברית, התיישבות וביטחון"), המפלגות ("כמעט אין הבדלים אידיאולוגיים בין המפלגות. בימי המערך העלו ישובים ביו"ש. אבל כשהליכוד מעלה ישובים זה אסור...") והחיים הפוליטיים ("אין לי שום תוכנית להיכנס לחיים הפוליטיים, אני לא הולך לפוליטיקה"...).
מה לא קרה בעשרים השנים שחלפו מאז? הגם שלא עמד בדיבורו - הוא אכן נכנס ועוד איך לפוליטיקה, הקים את "צומת", ואף היה ח"כ ושר, בסגנונו המיוחד, בפשטות ובישירות - אין במה שאמר למראייינו חודש לאחר שהשתחרר מצה"ל, חמש שנים לאחר שהיה רמטכ"ל, כדי ליטול ממנו את אמינותו, את הילת הלוחם, איש ארץ ישראל, איש הסרגל והיושר, התמים כילד, שמזכיר לי פתאום דמות מופת: "המם-מם שלנו מן הפלמ"ח, חיים פוזננסקי ז"ל, זה היה בן-אדם לדוגמא. כל מה שאתה מחפש בבן-אדם ציוני, לוחם, איש שדה היה בו. הוא נפל במלחמת השיחרור. היינו חברים טובים"...
דמות-מופת היה ללא ספק גם רפול, שנפל בגיל 75. הוא לא נפל על משמרתו בצבא, אף כי שם היו לו חייו תלויים מנגד פעמים הרבה, כי אם על משמרתו בעבודה, בבנין הארץ, בבנין נמל חדש למדינת היהודים. מותו בא בפתע וכבר מורגש כל-כך חסרונו. הוא יחסר למאבקים הקשים שעוד נכונו לה למדינתנו, מאבקים על קיומה, ביטחונה ודמותה החברתית-מוסרית.
__________________________________________
מתוך: "דף חודשי מורשת ישראל", שבט תשס"ה, בהוצאת המכללה האקדמית יהודה ושומרון באריאל.
