מזה חודש סוערת התקשורת, פועלת בחישתם של אנשי שמאל בסוגיות הסרבנות, מגבלת הכוח ומוסר חיילי צה"ל במלחמתם בטרור.
לא די באלה ולשלוחי הרסן הצטרפו קצינים במיל המחזקים את הביקורת ועוד מוסיפים לה בטענה "כי בזמננו דבר כזה לא היה קורה", בבחינת אישור מקצועי כביכול המאשר את הידרדרותו של צה"ל.
על-פי העיקרון הקובע כי "מחצית האמת שקולה לשקר", מחלחלת ללא הפרעה התחושה כי אכן נפל דבר בישראל, כלומר, עם צבא חסר אונים ומוסר אין מנוס ממהלך מדיני גם אם זה נתפס בעיני אויבינו כמנוסה לכל דבר.
האומנם הגענו לסף במיצוי הכוח?
מבחן התוצאה השולט ומכתיב אצלנו את שיקול הדעת מצליח לטמטם ולהטעות משום מיקודו אליה תוך העלמת הסיבות והגורמים להשגתה. וכך, על-פי המבחן השגוי מסתמן כי צה"ל אכן גולש בהתמדה אל תחתית המדרון.
והראייה, בחוסר יכולתו להשיג הכרעה מאז מלחמת שלום הגליל ופגיעתו בתשתיות ובאזרחים חפים הולכת וגוברת. תחושת החולשה מתעצמת עוד כאשר משווים את העדר השגת הכרעה במשך עשרים ושתים השנים האחרונות, לעומת ההכרעות במלחמות העבר. מה גם שההכרעות הללו, זולת מלחמת העצמאות, הושגו במהלכם של ימים ספורים כמעט ללא פגיעה באזרחים ובבתיהם וגם הביאו לפסקי זמן של שנים יקרות מפז בין מלחמה שהסתיימה לבאה אחריה.
אולם הערכת מצב מיומנת תוך הסטת התוצאה כנתון שווה ערך לסיבות השגתה מלמדת כי ההגעה לסף במיצוי הכוח (המהווה צידוק למפנה האסטרטגי) איננה אלא הטעיה זדונית או סתם איוולת.
כידוע, עד סיום מלחמת של"ג הייתה ישראל מגייסת את כל עוצמתה, נלחמת בשטח האויב ומשיגה הכרעה ברורה. כך היה במלחמת העצמאות בקדש בששת הימים במלחמת יוה"כ ובמשל"ג.
אחריה, וביתר דיוק מעת פרסום מסקנותיה של ועדת כהן (לעניין סברה ושתילה), לא ההינה ממשלה בישראל ולו פעם אחת לגייס את מלוא העוצמה להסרת איום.
מה שמבאר מדוע הפעיל צה"ל מול אינטיפדת 87 אחוזים בודדים מעוצמתו, קצת פחות במוצבים בלבנון, וכך גם היום במלחמה העכשווית. האם העוצמה הזו משקפת את גבולות הכוח?
התשובה ברורה. למדינת ישראל עומדים שולי כוח רחבים דיים שאינם מנוצלים כראוי למתן ביטחון לתושביה. אך גם בכך לא די. שימור ההרתעה על בסיס יחסי הכוחות במובנם הכללי מול מימושן בפועל הניע את צה"ל לפעול לסגירת הפער באמצעות הפעלתם של מטוסים ארטילריה וטנקים. המסה עתירת כוח הרס שבאה אך ורק כתגובה לפעילות האויב סטתה לעיתים ממסלולה ופגעה בחפים ובתשתיות.
משמע כי ישראל כפתה את צבאה, המוסרי מבין הצבאות שבעולם, להתחכך בסוגיות מוסריות מדי יום, והוסיפה עוד נזק לעצמה בהרס אפקט ההרתעה פועל העברת היוזמה וקביעת כללי הלחימה לידי האויב.
אכן, מה שנסתר מעיננו על כך שצה"ל שאין חזק ממנו במזה"ת פורק ממירב עוצמתו, זיהו אויבינו. ולדידם, ישראל בעלת הדימוי של נמר הפכה לחתול רחוב עלוב ומסכן. לשון אחרת - האויב שהבין נכון את המשתמע מהנפת דגל האין ברירה כעילה ליציאה למלחמה, עבר לאסטרטגית העקיצה באמצעות טרור ללא חשש מהכרעה.
זאת האמת ואין בילתה, וגם הסבר לסיבות המצב העגום. מאז הפגנת "ההמונים" בכיכר מלכי ישראל ואיתה ועדת כהן במסקנותיה, התהפכו היוצרות בכל תחומי חיינו.
אם ניתן היה לחזור באמצעות מכונת זמן אל כיכר העיר באוקטובר 82,ולשכנע את פרס וחבריו להימנע מחבירה למפלגות השמאל, מצבה של האומה היה שונה לחלוטין מהקיים, וטוב ממנו עשרת מונים.
הקוד הקיומי שתורגם לתפיסת ביטחון שבסיסה ההכרעה מוגבלת להסרת איום ולהרתעה היה שריר וקיים.
עוצמת המאבק כנגד הממשלה הייתה מתבטלת בשישים,ובכך פוגמת בכוח העמידה של ערפאת (שהסתמך על המאבק הפוליטי בעורף ישראל), ומקזזת הרבה בימי הלחימה בבירות.
בהיותה המלחמה שלאחרי יוה"כ, הייתה הלגיטימיות של משל"ג (כמלחמת מבחן) חושפת את מחדל הפקת לקחי מלחמת יום כיפור, למרות תשלומי העתק בדם ודמים ששולמו בגינם.
אלמלא אובדן השפיות בהתייחסות למשל"ג כמלחמה לא רלוונטית ניתן היה לסווג את מהלכיה למלחמה שהסתיימה בגירוש ערפאת מבירות, ואחריה, למלחמת התשה אותה אימצה ישראל כאסטרטגיה לאורכם של שני עשורים. איוולת ההתשה הייתה נמנעת פועל סימונה עוד קודם כפגע רע אסטרטגי, בהיסמך על לקחי קו בר לב הזכור לרע. כל שכן ממימוש תוכניתו של שרון (שהודח בידי ועדת כהן) להוציא את צה"ל כולו מלבנון, זולת רצועת הביטחון בחלקה הדרומי שבשליטת הנוצרים.
אינטיפדת 87 הייתה מסתיימת בימים ספורים בהכרעה ברורה וללא שפיכת דם, במהופך מהימשכותה בפועל כשלש שנים תוך כדי פגיעה באזרחים ובתשתיות משני עברי המתרס. וההסבר, ללא טנקים ארטילריה ומטוסים יכלו מאות אלפי מגויסים בשלושה ימים לפשוט ולסרוק כל פינה בערי יש"ע, לתפוס פורעים, נשק ואמצעי הסתה, מבלי לפגוע בחפים וברכושם. וכערך מוסף, לבטא לשם הרתעה את עוצמתו האמיתית צה"ל אותה חוו הפלשתינים בפעם האחרונה ב-1967.
שימור ההרתעה כערך אמיתי היה מונע את הפיכת היציאה מלבנון לבריחה מבישה וגם מותיר משלו כדי מניעת הפרת הסכם אוסלו.
המלחמה העכשווית הנמשכת מזה ארבע שנים הייתה מסתיימת תוך ימים בודדים, וכמו ב"קדש" ובמלחמת "ששת הימים" (שם גוייס הכוח כולו) הייתה מונעת מותם ופציעתם של אלפים, יהודים וערבים כאחד.
תווית הערפד שהוצמדה למצחה של ישראל בכיכר העיר הייתה דוהה חיש קל, בהתאמה לימי מלחמה ספורים, שונים מאלה המתמשכים מאז ההפגנה ומספקים כותרות לכל עיתון בגלובוס ברצף ובקצף.
וההרתעה (שאיננה בנמצא) הייתה מייתרת את הקמתה של גדר האין ביטחון ומונעת השקעות עתק למיגון אין סופי כנגד הטרור.
כל אחד מאלה וכולם יחד מלמדים כי ישראל יכלה לחיות ולהתפתח בסדרי גודל מהקיים אלמלא סורס כוחה, בידי הטובים שבבנייה.
הללו,טובי לב אנשי שלום הדואגים לזולת גם אם מדובר באויבים, לא נתנו דעת לכלל הקובע כי "אידיאל ואו מהלך מדיני, מותנה בהימצאותם של אמצעים מיומנות ומוטיבציה להגשמתם". כלומר, דבקותם ברעיון תוך כדי התעלמות מהכלים הרלוונטיים, שמטה באחת את יכולת מימושו.
לא בכדי הביאו הללו לשיבושם של מושגי יסוד באסטרטגיה הלאומית ובפרשנות נוסח אורוול העבירו עם שלם על דעתו. השכל הישר מלמד אחרת.
כיבוש איננו משחית. זולת אם הצבא מפעיל רק מקצת מכוח האדם שברשותו ובמקומם מביא לכדי ביטוי ולאורך זמן אמצעים עתירי הרס.
צבא בעל יכולת עדיפה שאיננו שואף לסיים איום בהכרעה ובזמן קצר, ובמקום זאת, בולם ומגיב, מעביר בלי דעת את היוזמה מידיו, מוותר על אפקט ההרתעה שהיה לו, ומחזק עוד ועוד את רוח הלחימה של אויבו.
שלום עושים עם אויב הרואה יותר את עוצמת יריבו מאשר את חולשותיו.
הסף לגבולות הכוח נחשף, אך ורק,לאחר שהמדינה השקיעה את מירב משאביה לסיכול איום ולמתן ביטחון לתושביה.
שטחים מוחזקים אינם נטל אסטרטגי אלא להיפך. אובדנם מדעת (כמו הינתקות חד צדדית) מחייב לבצע מהלך שיביא לקיזוז השפעתם של אמצעי לחימה מתקדמים עתירי טווח הרס ודיוק. אחרת, מהלכים שכוונתם לשלום, יביאו בוודאות למלחמה.
ותזכורת למי ששכח - בהסכמתה בשתיקה לקידום טילי נ"מ לתעלת סואץ שביצעו המצרים באוגוסט 1970, יצקה ישראל בסיס איתן לאויביה לצאת מולה למלחמה בערבו של יום הכיפורים 1973.
זה הזמן והמקום להכיר כי למרות הוויתורים, הציפיות ומאמצי על לשינוי, חזרנו בדיוק לנקודת המפנה שבה עמדנו לפני שני עשורים ומקצת. שם בהרי לבנון ובפרברי בירות לחמנו בפלשתינים ובזמן קצר הושגה הכרעה שאלמלא ההתשה המטופשת שאימצנו אחריה הייתה מביאה שלום אמיתי לגליל.
היום הננו ממשיכים בלחימה אתם,אלא שהפעם המאבק מתקיים בבית ממש, במהופך מתפיסת הביטחון שגרסה "להלחם בשטח האויב ולסיים אותה מהר ובהכרעה ברורה", עד לסיכולה בידי פרס ומרעיו בכיכר העיר באוקטובר 1982. שם ורק שם נוצר המפנה, וממנו מדרדרת ישראל בהתמדה כלפי מטה.
אם נזהה נכון את לקחיה של מלחמת שלום הגליל בהקשר הפוליטי הצבאי והכלכלי וגם נפיק אותם במיטב ניתן יהיה לחזור לנתיב שנפרץ בידי האבות המייסדים. בזכותם זכינו בריבונות ובעוצמה צבאית כלכלית ומדינית, וגם, מסד לחינגת האיוולת המכרסמת בעוצמה הלאומית עד כדי סיכון קיומי.
________________________
אמציה חן (פצי) תא"ל מיל.
