לפנק או לא להיות

הקרב על הרייטינג בין האוניברסיטאות למכללות קידם רבות את התחרות המבורכת שנוצרה בין האוניברסיטאות למכללות. רמת ההוראה השתפרה וגם היחס. עד שנוצרה הקצנה שהתבטאה מגמה מטרידה להפוך את האקדמיה לשירות לקוחות. הרצון לרצות את קהל הלקוחות יצר קונפליקט טרגי בקרב המרצים: לפנק או לא להיות.

דון, מרצה מבריק לגנטיקה, העלה לוועדת משמעת, סטודנט שלו שנתפס בפעם השלישית בהעתקה. בתגובה זומן לפגישה עם דקאנית שהבהירה לו: "הילדים האלה משלמים המון כסף כדי ללמוד כאן. אנו מסתמכים על שכר הלימוד שלהם. אנחנו לא רוצים שהם יעתיקו במצח נחושה מהאינטרנט. אבל עלינו להכיר בכך שהם זקוקים לעזרה ו... לקווין נותר סמסטר אחד בלבד. אי-אפשר לשלוח אותו הביתה אחרי שלוש וחצי שנים בלי תעודה. זה לא נראה טוב". דון הוא גיבור בדיוני בספר "פרויקט רוזי". הסיטואציה הבדיונית כמו ממחישה מציאות מטרידה ששמה לה למטרה הגדלת מספר הסטודנטים על חשבון האיכות.

זילות אקדמית

מדי סמסטר מדרגים הסטודנטים את מידת שביעות רצונם לפי שלל פרמטרים, כגון: מידת היעילות של הסילבוס, ארגון הקורס, הקניית ידע, הקניית כלים, הוראה ברורה, הוראה מעניינת, אפשרות להתבטא והיענות לבקשות הסטודנטים. הפרמטר האחרון, מתברר, נמצא בקו התפר שבין התחשבות ראויה לבין הפיכת המרצים לבני ערובה.

מהפכת המידע ונגישותו מצריכה מהמרצים מיומנויות חדשות. כיום, במקום למסור ידע, נחוץ לארגן אותו בצורה בהירה, מעניינת ומעוררת השראה. עקב התנאים הקשים בארץ, מוצדקים בהחלט המאמצים להקל על ציבור התלמידים. כמו למשל להנגיש חומרי ידע באמצעות האינטרנט. אבל כמו ב"פרויקט רוזי", מתברר לעיתים קרובות, שהיענות לבקשות מיתרגמת לזילות אקדמית, כגון: ויתור על נוכחות, הקלה בדרישות, התעלמות מהעתקות וכולי. בתמצית, היענות פירושה לנפק תארים בתמורה לתשלום.

"בית הילל?!"

כך בהדרגה נקלעת לקונפליקט הטרגי "לפנק או לא להיות". דמיינו את התגובות שקיבלתי כאשר סומנו כנפקדים גם אלו שהיו נוכחים ויצאו לשוטט בסמארטפונים. אחר-כך נדהמתי כשהתבקשתי לתת ציון בעבודות בעבור ההשתדלות ולא בעבור התוצאה. רציתי להסביר שאני לא האימא, אבל ציינתי בעדינות שבדקתי את העבודות לבית הילל. אחת הסטודנטיות ביררה במייל חוזר "מה זה בית הילל?" לעצמי חשבתי, שאם חיפוש בגוגל כרוך עבורה במאמץ, הרי שהציון היה בסופו של דבר ראוי גם מן ההיבט שלה.

פעם אחרת הערתי לסטודנטית חוקרת במשטרה שנתפסה בהעתקה, שהייתי מצפה בתוקף עיסוקה למעשה רמייה מתוחכם יותר. הצעתי מטלה חלופית, אבל היא התלוננה שמאוד נעלבה מהיחס. בסוף שמתי לב שדווקא בעלי הזכאויות והאישורים והקיטורים, גם כשמרצים אותם, אז הם מתלוננים על רמת הלימודים. בסופו של דבר, גם הצרכנים הצרחנים מעריכים גבולות ואתגרים אינטלקטואליים.

בתמצית, הסקר צריך להפוך לתרום לשיפור רמת ההוראה בצורה בהירה ומעניינת, אבל חלילה שיהפוך את חיי האקדמיה לשקר.