תגובות ממוקדות לאירועים בחדשות (ו)

הסכם "הפיוס והכניעה" שבקרוב ייחתם בין אירן ומדינות המערב, מוכיח שרוח מינכן חוזרת ומנשבת בקרב מנהיגי מדינות המערב. המדובר בתרגיל הונאה של "פציפיזם" פרסי וכישלון של נאיביות מערבית. הבזאר הפרסי הונה את הרציונל המערבי. אפילו בימים אלה, בסמוך להסכם שייחתם בג'נבה, הפגנות שנאה המוניות בטהרן נגד ארה"ב בסיסמה "מוות לאמריקה" בצמוד לנאום זהה של חמנאי.

מאחורי מתקפת החיוכים ונאום עלי הזית של רוחאני, מול התמוגגות של אובמה, התפתח רומן מפתיע שמאחוריו נרקם הסכם סודי שחלקו נחשף עכשיו. חלקיו האחרים יתגלו בקרוב. "משמרות המהפכה" לא יהפכו ל"משמרות השלום". כוהני הדת לא יפנו מקומם. לא ייפסק הדיכוי האכזרי של האופוזיציה וזכויות האדם. הסופר המפורסם סלמן רושדי לא יוכל לחזור לאירן. פצצת האטום האירנית בהישג ידם. הסכם הכניעה הצפוי, לדיקטטורה האיסלאמית האירנית מזכיר את צ'מברלין.

ללא יועצים, עוזרים ומומחים וללא פרטיכלים כנראה. לבני ועריקאת נפגשים מדי פעם בסודיות. על מה הם משוחחים? האם לבני תכריז על הסכמה לחזרה לגבולות 67? האם עריקאת יכריז על הסכמה על ויתור "זכות השיבה"? האם אפשר לצפות לפריצת דרך של "ויתורים כואבים" הדדיים?

לבני ועריקאת שומרים על הסודיות המוסכמת על-פי הוראת ג'ון קרי. ואולם שר החוץ האמריקני הוא זה ששבר את קשר הסודיות כאשר הופיע בערוץ 2 שבדבריו הסביר, דרש ואיים "דיפלומטית" שאם ישראל לא תסכים לוויתורים משמעותיים תפרוץ אינתיפאדה פלשתינית. יש לצפות בתום פרק הזמן שנקבע, לסמינר שלום נוסף באמצעות ועידה חדשה.

קבוצה מאוד מסויימת ומוכרת של עיתונאים, פרשנים ו"אנשי רוח", יצאה בביקורת חריפה נגד ראשי מערכת אכיפת החוק, בעקבות הכרעת הדין במשפטו של ליברמן. קבוצה זו הצליחה להטמיע בדעת הקהל את דעתה על קדושת שלטון החוק ונציגיו כשלמות התבונה האנושית, כחכמה עילאית, וכדפוס התנהגותי ושלטוני מחייב ובלעדי שאין עליו עוררין.

אנשי קבוצה זו, שהשפעתם (שליטתם) דומיננטית בתקשורת, תקפו תמיד בחריפות כל מי שביקר את שלטונות החוק. ואולם, במקרה הנדון של פסיקת שלטון החוק לזכות את ליברמן הם הופכים את עורם וחושפים את צביעותם, ותוקפים את ראשי הפרקליטות! מדוע? התשובה ברורה לחלוטין. הם דרשו וציפו שליברמן יורשע. מאחר שזה לא קרה, הם היו בהלם ויצאו בזעם נגד היועץ המשפטי ולא נגד השופטים.

כשמערכת המשפט מבצעת את רצונם, היא זוכה לשבח והלל שלהם. כאשר מערכת המשפט פועלת בניגוד לדעתם, הם פוסלים אותו ומרשיעים אותו ותובעים להדיח ולפטר את היועץ המשפטי וינשטיין וכל הפרקליטות. בראש קבוצה זו של צבועים ומתחסדים ניצב כמובן עיתון הארץ, במאמר המערכת בכותרת: "וינשטיין הביתה". שאר כל חסידי שלטון החוק תרמו במאמריהם ביטויי זעם, שנאה והסתה נגד אנשי אכיפת החוק, שלא פעלו לפי דעתם. זו האמת ואין בילתה.

לסיכום: השופטים ראויים למחמאות. היועץ המשפטי ראוי לביקורות, ואילו חסידי שלטון החוק המתחסדים הצבועים, ראוי שיסירו את המסכות מפניהם.

במקביל לפרשה שמעורבים בה הרפז ואשכנזי, שהולכת ומסתבכת, נחשפת "פרשה" נוספת שמעורבים בה עיתונאים בכירים ומוכרים. כוונתי לקרב התקשורתי שמתנהל בתקשורת בין שתי קבוצות של עיתונאים. קבוצה אחת מאמינה ו"מייצגת" את הגרסה של הרמטכ"ל, גבי אשכנזי שממשיך להסתתר ולשתוק, למרות שהבטיח בזמנו (בנתב"ג בשובו מארה"ב) להסביר לציבור את עמדתו. ואילו הקבוצה השנייה מבקרת בחריפות את אשכנזי ולא מאמינה לו.

"הסנגורים" של אשכנזי כוללים את העיתונאים, בן כספית, אמיר אורן, אמנון אברמוביץ, אבי בניהו ורוני דניאל.

"הקטגורים" של אשכנזי כוללים את העיתונאים: ארי שבטי, איילה חסון, דן מרגלית ורונן ברגמן. הציבור מצפה שרשויות החוק יפעלו סוף סוף, יסיימו החקירות בפרשה חמורה זו ויחליטו על ההליך המשפטי המתחייב לגילוי האמת, למען זכות הציבור לדעת, ולמען הסרת הכתם שדבק בצמרת צה"ל.

הכותרות, הפרשנויות והכתבות מתארות את מציאות חיינו בניסוחים ובהגדרות מפחידות ומאיימות על הצפוי. על-פי הטקסטים של כל אותם עיתונאים ופרשנים, הכל קורס ומתמוטט במדינה. התיאורים שלהם יוצרים אווירה של דיכאון וייאוש. הם כותבים כי בארץ מתנהל אסון חברתי, כישלון מדיני, חידלון ביטחוני, ריקבון מוסרי, הון שתלטני, ביזיון שלטוני.

חבורת עיתונאים זו, המוכרים בציבור, טעונה במוטיבציה פוליטית ואישית להפיל את הממשלה הנוכחית. לדעתם זו ממשלת שיתוק של העדר חזון ותקווה ויש להפילה בכל מחיר.

חבורת עיתונאים זו, מנהלת מסע הפחדה על-פי נוסחת התעמולה הקומוניסטית הישנה הקובעת: "מה שיותר רע זה יותר טוב" כדי לחולל את המהפכה להפלת הממשלה. הם חולמים על תחריר ישראלי פלשתיני. הם פוסקים שהמדינה קורסת ולכן יש להחליף את הכנסת.

המציאות טובה בהרבה ממה שהם מנסים לתאר וליצור דמורליזציה זדונית שהיא סכנה האורבת מבפנים. הם שולטים על כלי התקשורת, בשירות אינטרסים פוליטיים ואישיים, במסווה של כביכול "שיקולים מקצועיים". אין קשר בין מה שהם כותבים לבין המציאות בפועל. ישראל היא סיפור הצלחה אדיר, בכל קנה מידה היסטורי ועל-פי כל אמות המידה המעשיות, למרות זאת החבורה הזו המפיצה ייאוש ודמורליזציה שנכשלה בעבר ותיכשל בעתיד.