מאז דוד בן-גוריון, אדריכלה של מדינת ישראל, שבימים אלה מלאו ארבעה עשורים למותו, לא צמח בארץ הזאת מנהיג דגול בשיעור-קומתו. הדעת נותנת שבעיצומם של ימי הרת-גורל, בהם אנו מצויים כיום, משוועת המדינה לאחד שכמוהו, שיקח את העניינים בידיים. אלא שלדאבון הלב הוא אינו בנמצא.
כשהארץ גועשת, כפי שלא געשה מעולם, זקוקה ישראל נואשות למנהיג. לא בכדי, ועל-אף שכמה אירוני, זוהי אפילו משאלת-ליבו הכמוסה של ראש ה
ממשלה הנוכחי,
בנימין נתניהו, לנוכח פניה של המציאות המרה, וחרף השקפת-עולמו השונה בתכלית.
נותר בינתיים רק להתרפק על ימים שחלפו ושככל הנראה שוב לא ישובו; לאותם ימים שבהם נטל לידיו את ההגה דוד בן-גוריון, אדריכל המדינה, שאיש בצלמו עדיין לא קם.
אחד בדורו
בפרספקטיבה לאחור עולה בבירור כי בי.ג'י. אכן היה מנהיג משכמו ומעלה ואחד בדורו - לא, חלילה, לצורך תפארת המליצה וגם לא למען שכתוב ההיסטוריה. העובדות שבשטח מורות בעליל כי בכל 65 שנות המדינה לא הצליח שום ראש-ממשלה אחריו להיכנס לתוך נעליו הגדולות; לא מנחם בגין, לא
יצחק רבין ולא
אהוד ברק. בידי איש מהם לא עלה להוכיח נחישות ותעוזה של מנהיג במצבור שכזה.
מה שהפך את בי.ג'י. למנהיג, ללא מתחרה, הוא שילובן של התכונות הנעלות שהתגלו אצלו ושמהן הוא בעצם קורץ: יכולת של ביצוע וארגון, נחישות ללא חת, יכולת השפעה והתמדה, השקפת-עולם מגובשת, אמונה ודבקות במעשים שהוא עושה, יכולת להלהיב במעשים ובנאומים, ויכולת לתת דוגמה אישית לזולת. לשום מדינאי בארץ הזאת, זולת דוד בן-גוריון, לא נזקפות כל התכונות האלה במקשה אחת.
דוגמה ומופת
גם כששחה נגד הזרם השכיל בן-גוריון להשיג את מה שרצה, לתועלתה של המדינה כולה. כך, למשל, הוא העביר במוסדות היישוב את החלטתו הנועזת להקמת המדינה, חרף הססנותם והתנגדותם הנמרצת של הימין והשמאל כאחד, ובתוכם אפילו מפא"י - מפלגתו ההיסטורית.
באותה מידה עלה בידיו להקים את הכור בדימונה ולהחליט על מבצע סיני, בתיאום עם צרפת ובריטניה, אף שהוכרז בפי כל כהרפתקן בלתי-נלאה. לזכותו אף נזקף הסכם השילומים, חרף ההתנגדות הציבורית העזה, כשהוא מציל בכך את המשק הישראלי מאובדנו המוחלט. מפירותיו של ההסכם הזה נהנו מאוחר יותר גם יריביו הפוליטיים.
חרף מעמדו הרם כראש הממשלה ושר הביטחון, התגלה בן-גוריון כאיש צנוע בכל רמ"ח אבריו. שלא בדומה לאהוד ברק מאקירוב, או בנימין נתניהו מקיסריה, הקים בן-גוריון את ביתו בבית דל בשדרות קק"ל בתל אביב, מוקף בשכנים נוסח "עמך"; וגם מאוחר יותר, כשפרש, דאג להתיישב בקיבוץ שדה בוקר בצריף מן השורה, ובלבד שלא לנקר, חלילה, עיניים. וכמו כל חבר-משק אחר הוא לא בחל בעבודה בדיר ושימש בכך דוגמה ומופת לחזון ההתיישבות בנגב וליכולתו של הפרט להפריח שממה.
ואחרי כל אלה, היכן יש עוד בארץ הזאת מנהיג שכמוהו?
