ההודיה על המלחמות

חג החנוכה הוא האחרון שבחגים שנוסף בלוח השנה העברי. החג נחקק בסוף ימי בית שני טרם עריכת המשנה. לעומת זאת, חג הפורים נקבע לפני שנחתם התנ"ך ועל כן זכתה מגילת אסתר להיות חלק מהכתובים. על אף שחג החנוכה לא זכה למסכת שלמה כפי שזכה חג הפורים למסכת מגילה, אלא למספר אזכורים במסכת שבת בין הדפים י"ז עד כ"ד, בכל אופן יש בחגים אלו ממצוות שמחת החג.

מהו הטעם שלא נכתבה מסכת על חג החנוכה? עונה על כך הרב ראובן מרגליות בספרו (יסוד המשנה ועריכתה, עמ' כ"ב): הסיבה לכך היא שהיוונים ששלטו אז בארץ לא הניחו ליהודים לפרסם את דיני החנוכה, החג נתפס אצלם כחג של מרד בשלטון. זו גם הסיבה שאחת מן ההלכות הנלמדות בענייני חנוכה, שבשעת הסכנה מותר להניח נר חנוכה על השולחן ולא כלפי רשות הרבים. היוונים ראו בהדלקת נר חנוכה סמל להתקוממות נגדם. זאת אולי חלק מהסיבה להבדל המהותי בין שמחת חג החנוכה לשמחת חג הפורים. בשמחת חג החנוכה אין השמחה מתבטאת בעשיית סעודות אלא דווקא בהלל והודאה, ואילו בפורים אחת מארבע מצוות החג היא עשיית סעודת פורים, בנוסף לשלוש המצוות שנקבעו ליום זה:

א) משלוח מנות איש לרעהו
ב) קריאת מגילת אסתר
ג) קריאת התורה

אף על-פי שלא נקבעה מצוה לסעודה להודיה על הניסים שאירעו לאבותינו בחנוכה, וכך גם נפסק בשם המהר"ם מרוטנבורג (רבו של הרא"ש) שציין זאת בפירוש, שבניגוד לפורים לא נקבעו ימי משתה ושמחה לחנוכה. בעל הטורים מצטט דבריו וסובר כדעת המהר"ם (אורח-חיים סימן תר"ע) וכן גם המרדכי בדעה זו וכך נפסק להלכה בשולחן ערוך בסימן הנ"ל.

בכל אופן, לחג החנוכה נקבעו שלוש מצוות שהן:

א) הדלקת נרות איש וביתו על יד פתח הבית מבחוץ
ב) אמירת הלל שלם
ג) קריאת התורה

למרות שבשני החגים אירעו לעם ישראל ניסים, קיים הבדל מהותי בקיומן של המצוות בחגים אלו. בחג החנוכה היוונים ניסו לעקור את הדת היהודית מעם ישראל, הם רצו בכוח ובאכזריות לאלץ את העם לעזוב אמונתו ותרבותו ולאמץ את התורה ההלניסטית ותרבותה שבה הם ראו את שיא החוכמה. לפיכך יהודי שהתייוון והצטרף לשורותיהם יצא מרשימת החיסול היוונית, ואילו בחג הפורים הגזירה הייתה על הגשמיות. המן הרשע וחבר מרעיו רצו להכרית את זרע ישראל ולא להשאיר אף יהודי חי. לא היה להם אכפת מהו מצבו הרוחני של העם. לא עניין אותם אם האדם רשע או צדיק העיקר שיהיה יהודי, ולכן זאת הסיבה שבחג פורים המצוות הינן גשמיות: משלוח מנות, מתנות לאביונים ומשתה ושמחה בבשר ויין - מה שאין כן בחנוכה, שהמצוות הן רוחניות - הלל והודיה.

מכאן הנך למד על מהותה של התוספת בתפילת העמידה ובברכת המזון בחנוכה ובפורים ב"על-הניסים", שבחנוכה אנו אומרים: "כשעמדה מלכות יוון הרשעה על עמך ישראל להשכיחם תורתך ולהעבירם מחוקי רצונך", ובפורים אנו אומרים: "כשעמד עליהם המן הרשע ביקש להשמיד, להרוג ולאבד את כל היהודים מנער ועד זקן טף ונשים ביום אחד". הגשמי מול הרוחני.

לאור הדברים מתעוררת שאלה נוספת, אם בפורים הייתה גזירה גשמית, מדוע אם כן הנשק שבו השתמש עם ישראל היה רוחני - צום, מספד ובכי? ובהמשך לכך, אם בחנוכה הגזירה הייתה רוחנית, מדוע השתמשו בנשק המלחמה ולא הייתה הכרזה של צום ותפילות?

על שאלה זו עונה בהרחבה הרב אליהו כי-טוב בספרו, ספר התודעה: "כך אמרה כנסת ישראל: נרך זו התורה - בידינו: ונרנו, זו נשמת החיים - בידך. אתה הפקדת תורתך בידינו ואנו מפקידים חיינו בידך. אם אנו משמרים נרך - אתה משמר נרנו, ואם אנו מצילים את נרך - אתה מציל נרנו. ואויבי ה', גם את נרך שונאים וגם את נרנו ורוצים לכבות את שניהם, אלא שכל זמן שאחד משמר את השני, אינם יכולים לא לזה ולא לזה. ואינם נוגעים לא בזה ולא בזה. והקב"ה תמיד שומר אמונתו ואינו מסיר השגחתו מישראל אפילו שעה אחת, אלא שישראל פעמים שמכזבים באמונתם ואינם שומרים נרו של הקב"ה, באותה שעה ניתנה השליטה ביד הצוררים להרע" (עמוד קפ"ד).

כוונת הדברים: עם ישראל בנוי משני צדדים, האחד רוחני והשני גשמי, כאשר צד אחד מתבטל, הצד הראשון, הקיים, משקם את הצד השני. אם כן, בפורים, כאשר על הצד הגשמי נגזרה כליה התחזקו עם ישראל להגן ולחזק את הצד הרוחני שהוא אשר יגן על הצד הגשמי. ובחנוכה, כאשר הגזירה הייתה על הרוחניות דווקא, הצד הגשמי הוא הצריך חיזוק כדי להגן על הצד הרוחני. היום, כאשר אויבינו קמים עלינו לכלותנו גם בגוף וגם בנשמה, שומה עלינו לחזק את שני הצדדים הללו ולהתחזק בלימוד התורה, בתפילה ובקדושה.