מדינת ישראל היא מדינה מובהקת של אופנות מטורפות, והזויות. יש בהן חוזרות לפרקים ויש חולפות, אבל "ריקוד המטורפים" הוא לעולם אותו ריקוד - מוגזם, מרובה, אינטנסיבי, קולני, תופח במהירות וגז במהירות גדולה עוד יותר, עומד במרכז הווית חיינו התקשורתיים והפוליטיים, כשהמעורבים רושפים אש וגופרית לכל העברים וחורצים לשון מול כל מי שאינו מתאם איתם את קצב הטירוף - דור (של טרוף) הולך ודור (של טרוף) בא, והמחול ההזוי אינו פוסק לרגע.
זה טוב? לאו-דווקא; זה רע? לא תמיד ולא בהכרח; אבל זה בהחלט יותר רע מטוב, משום שהוא משקף חוסר שקט נפשי, חוסר התמדה ומידה רדודה להפליא של שיקול דעת והיגיון צלול.
בימים אלה ממשיכה ופוקדת אותנו סדרה של אירועי "אופנה": הפליטים האפריקנים, שחרור המחבלים, תאונות דרכים קטלניות, המו"מ המדיני חסר התכלית וביקוריו האובססיביים של קרי, פרשת
פולארד, הבדואים בנגב, ומצב הדיור הציבורי ועוד, ועוד.
הפגנת ארגוני הזכויות
הפגנת אירגוני הזכויות למען המסתננים מאפריקה היא בין המוזרות שבאורגיות העכשוויות. זהו מסע הסתה מאורגן של אירגוני זכויות למיניהם, שכולם עוסקים בזכויות של זרים, ואף אחד מהם אינו עוסק ברצינות בזכויותיהם של הישראלים. האם באמת לכך מכוונת הדמוקרטיה האמיתית? ואולי הגיע הזמן לחשוב שוב על תיקון ההגדרה של הזכות להטיף לפעולה שכל כולה מנוגדת לאינטרס הלאומי והציבורי המקומי. אולי צריך לומר לכל המפגינים ההזויים הללו שנתיר להם ברצון לנסוע לכל מקום אחר בעולם ולהפגין של כל מה שהם רוצים וכמה שהם רוצים, ולחלופין יוכלו להפגין כאן עבור אחרים, לאחר שנפתור, כנראה ללא עזרתם, את בעיותינו המקומיות? הניצול המחפיר של הסובלנות, ואולי של הטיפשות המקומית צריך להפסק.
מי שדואג למסתננים מאפריקה עד כדי הפגנות מהסוג שאנו חוזרים ורואים במקומותינו, פתוחות לפניו דרכים מועילות יותר לדאוג להם. א. ניתן לאמץ מסתננים, לשכן אותם אצל מגיניהם, לדאוג לכלכלתם ולמחסורם לערוב להתנהגותם, ולהמתין יחד עם כולנו לגיבוש סופי של ההסדרים שיחזירו אותם למקומות מוצאם, לקבלת אישור תושבות, לאחר שאומת בדרך יסודית ורצינית שהם באמת פליטים, ולא מתחזים לפליטים. עצם העובדה שהם עושים רעש בחסות ישראלים אנרכיסטים או חסרי תעסוקה מועילה, אינה מהווה הוכחה משכנעת.
ב. בשום מקרה אסור להרשות לעושי הרעש והצילצולים לשמר את המצב הקיים בו ישראלים אחרים, שאינן חושבים כמותם, צריכים לשאת בנטל אחזקת המסתננים, לסבול את אלימות של חלק מהם, לחיות חיים של פחד והעדר פרטיות בגלל נוכחותם הבלתי רצויה ובלתי מוסדרת (בצדק, כל עוד לא נקבע שהם פליטים), ג. אין להתיר שאזרחים באזור כלשהו בישראל יסבלו מתחרות על מקומות עבודה שאינם בנמצא בשפע גם בלעדי המסתננים, כאשר המפגינים רוחצים בנקיון כפיהם. את הצביעות הזו צריך להפסיק.
יוכיחו המפגינים במעשים שהם אכן מוכנים לעשות ולא רק להטיף לאחרים, ואז נחזור ונשקול את טענותיהם שטענות שיש מאחוריהן גם אחריות אישית.
שחרור המחבלים
עוד דוגמה להתעוררות מוזרה של ישראלים בנושא שאינו חדש ואינו מפתיע, ובמועד הכי פחות ראוי. ההפגנות והתבטאויות הסרק בנושא זו טיפוסיות למהלכי סרק של הציבור הישראלי, שאותם מובילים ומנהלים ישראלים שנרדמים בשמירה כאשר צריך להזעיק
שמים וארץ ומתעוררים כאשר מאוחר מדי. לא מכבר ניהל הציבור הישראלי "מסע צלב" בחסות אבירי השמאל, "חברים מהצבא" ויפי בלורית בעלי מבנה נפשי מפוקפק לשחרורו של חייל (שליט) בתמורה לשחרורו של צבא מחבלים שלם (למעלה מאלף ומאה מחבלים, רבים מהם עם דם רב על הידיים). במהלך הוויכוח הציבורי הממושך, היו רבים שצפו את התוצאות בתחום הטרור, להן אנו עדים כיום בשטח יותר ויותר.
היה ברור שמדובר במהלך שיעלה לעם ישראל בדם. ובכל זאת הלכה ה
ממשלה בתמיכה ציבורית להסדר ההזוי והציבור המשיך לשתוק. ובכלל השותקים היו חלק מהמבקרים דהיום. זו לא הייתה הפעם הראשונה או היחידה שהציבור הישראלי וממשלתו נוהגים איוולת נוראה בשאלת היחס לשחרור מחבלים, במיוחד כאלה ששפוטים ועוד יותר חשוב כאלה שדם רב על ידיהם.
אילו נוהל הוויכוח הציבורי לפני שחרור שליט, או למצער אחרי השחרור, באופן רצוף ואחראי שיביא לשינוי המדיניות הלאומית בסוגיה זו - ניחא. אולם הציבור נרדם והממשלה שמרה לעצמה את "חופש ההחלטה". וכשבא הרגע להחליט - החליטה. והציבור, עוילעם גוילעם (עולם של גלמים), שוב מתעורר אחרי שהסוסים ברחו מהאורווה ומנסה לכתוב מחדש את ההיסטוריה - מצחיק ומעציב בעת ובעונה אחת. הצבועים אז וכיום נוהגים כפל לשון בהתייחסם לסוגיה כולה, ובצביעות רבה כאשר הם מנסים לטעון שראש הממשלה חייב לעמוד בהתחייבות לשחרר מחבלים, משום שניתנה לאבו-מאזן, אבל לא חייב לעמוד בהתחייבות לבנות באיו"ש מפני שניתנה לבוחריו; זהו מוסר הוטנטוטי, ששותפים לו רבים, בעיקר בשמאל. לדידם יש הבדל בין דם לדם ויש הבדל בין כאב יהודי מסוג אחד בעיקר מהמחנה "הנכון" לכאב יהודי חזק לא פחות, כאשר הוא בא מהמחנה "האחר".
שתי השגיאות העקריות של הממשלה בהקשר לשחרור הנוכחי אינן בעצם שחרור המחבלים, אלא:
א. בעובדה שהיא מקבעת שוב ומסדירה מדיניות של ניהול מו"מ עם המחבלים בנושא מסוג זה, מבלי שהיא אומרת זאת במפורש לציבור. יש בכך שתי שגיאות קשות: ראשית, שגיאה פוליטית - הממשלה רוכשת לעצמה מתנגדים ומבקרים קשים ורבים, שיזכרו את הרגע האמוציונלי הזה לזמן רב ויבואו עימה חשבון. שנית, שגיאה מעשית - היא מעודדת חטיפות, היא מעודדת הפיכת התנאי של שחרור לתנאי "עובר לסוחר" והיא תומכת בעקיפין בתשתית הטרור.
ב. רה"מ שעמד תחילה בתוקף על קיום מו"מ ללא תנאים מוקדמים וללא מחוות מקדימות, נסוג (שוב) מעמדתו העקרונית ונכנס למלכודת של "בחירה בין רעות חולות". בבחירה שעמדה לפניו, בחר לדעתי נכון משום שללא מדיניות מוצהרת וברורה שאין יותר שחרור מחבלים לפני סיום הסכסוך, היה עליו לבחור במה שמשרת את האינטרס הישראלי בצורה הטובה ביותר לדעתו. והמשך ההתישבות, דווקא בגלל הלחץ הזר נגדו, הוא אינטרס כזה. רה"מ יעשה נכון אם יסיק את המסקנה משני הנסיונות האחרונים שנעשו ע"י הממשלות שבראשן עמד - שליט והעסקה הנוכחית - ויסגור את הדלת באופן חוקי בפני כשלים חדשים בעתיד הנראה לעין.
אילו היה הסדר השחרור חלק מהסדר כולל של סיום הסכסוך, ניתן היה אולי להבין את הגיון הדברים. כליאת המחבלים באה להשיג שתי מטרות: להעניש את מבצעיהם של פשעים במסווה של מלחמת שחרור, ולמנוע מהם אפשרות לחזור ולבצע את אותם מעשים פעם אחר פעם, או למנוע מהם להנחיל מנסיונם לאחרים בכדי "לשפר את בצועיהם".
מרגע שוויתרנו על עקרונות אלה, אין שום הבדל בין דם לדם, וכל אלה שמסתובבים כיום ברחובות מפגינים ומנסים למנוע את רוע הגזירה, לצערי ועל-אף שאני מבין את מניעיהם, הם או נאיביים עד כדי תמיהה או הזויים עד כדי השתתפות בצער.
הגיע הזמן שישראלים יבינו שממשלה אינה יכולה להיות "קפריזית", ואם תהיה קפריזית, גם הם יסבלו מכך. מרגע שממשלה התחייבה לבצע מהלך כלשהו בהתחייבות בינלאומית שאינה מותנה, עליה לעמוד בכך. ולכן, ההפגנות נגד שחרור כיום, גם בנימוקים מצפוניים, הן כלאם פאדי; אולי חבל, אבל זה כך. אם יכול לצאת מכך משהו מועיל, הריהו לחץ ציבורי לקביעת מדיניות חדשה וקשיחה בנושא שחרור מחבלים שיאסור שחרור כזה כחלק מתהליכים של מו"מ, הסדרי ביניים או כל דבר אחר, למעט מציאות של התפייסות בסיום הסכסוך.
שרי ההפקרה והשליחים לדבר עבירה
יש בישראל קבוצת שרים (וגם ח"כים, אבל אלה אינם חברי ממשלה), למשל: פרי, פרץ, לבני, שיותר משהם עוסקים בענייני משרדיהם, הם עוסקים בחתרנות שעיקרה הפקרת ארץ ישראל. שרים אלה מייצגים מיעוט בישראל, הם חברים בממשלה שמדיניותה שונה מעמדותיהם ובכל זאת הם אינם מצליחים להבליג על הדחפים הבלתי-נשלטים שלהם לברבר בעיצומו של מו"מ מדיני. מדי שבוע בערך, נפלטת למי מהם הצהרה מטופשת ומיותרת, ברוח דיווחי הסרק העיתונאיים, על צורך בוויתורים חד-צדדיים, על פינוי ישובים כזה או אחר, על הסדרי ביניים מוזרים ומשונים שאף צד אינו חפץ בהם ואינו מתכוון אליהם, על איום סרק דמוגרפי, או על ה"צונאמי האירופי" שבדרך ועוד, ועוד כהנה וכהנה. קשה להבין את הפניקה הדוחפת אותם לדברי-הבל פומביים אלה. דבריהם בוודאי לא ישנו את מדיניות נתניהו וממשלתו, הם לא משכנעים איש בגוש הימין בצידקת עמדתם, משום שאין בדבריהם שום דבר חדש, רק מנתרות ישנות ושגויות. אבל הם מחבלים בהחלט במו"מ שמנהלת הממשלה שהם חברים בה.
כל מי שעיניים בראשו מבין שהמו"מ המתנהל כיום קרוב יותר לשום דבר מאשר למשהו. כל מי שעוקב ברצינות אחר מהלכי הפלשתינים, מבין שגם הם אינם נלהבים, לשון המעטה, מהסדר שתי המדינות, ועוד פחות הם נלהבים מהקונצסיות שיהיה עליהם לעשות בכדי להגיע ליישום פתרון "שתי המדינות". הם מוכנים לקבל במתנה כל דבר שישראל תהיה מוכנה להעניק להם, ובלבד שלא יצטרכו לתת תמורה כלשהי עבורה. ומפני שלכך אין הסכמה בציבור הישראלי, גם בקרב אלה שמוכנים לפשרות, הסיכוי לתוצאה חיובית נמוך.
מה שהכי פחות מובן הוא, אם הם מעוניינים בהסדר, מדוע הם מחבלים בו ומקטינים את סיכוייו עוד יותר. שהרי הדיבורים שלהם, ככל שהם הזויים, עשויים לשכנע מישהו בצד השני שיש סיכוי למדיניות של סרבנות פלשתינית ולכן לא כדאי להתפשר. אם ישתכנעו הפלשתינים או הערבים התומכים בהם, או חלק מהמנהיגות המקומית שלהם, שראוי להתעקש כי בסופו של דבר יהיה שכר לעמלם, צריך כל ישראלי שפוי, השואף להסדר של ממש, לשכנעם שמדובר ב"עכשיו או לעולם לא" (It's now or never). משום שבכל הסדר כיום לא יקבלו מה שהוצע להם (לא בצדק, אבל הוצע) בתוכניות החלוקה, ומה שמוצע להם כיום, לא יוצע להם בעתיד.
ברור שאסור לישראל ללכת להסדר ביניים, משום שמשמעותו היא ויתורים חד-צדדיים, ואלה פרושם חיזוק נוסף של הסרבנות הערבית. ככל שחולף הזמן, הולכים ומתבררים ביתר שאת השקרים המתלווים להצהרות המוזרות של אבירי השלום ההזויים: כאשר השקר קשה להפרכה, הם משתמשים בו ללא כחל ושרק. כזהו, למשל, שקר הדמון הדמוגרפי. רק לאחרונה פורסם מחקר חדש של ד"ר דויד גולדמן (פורסם בספר שיצא לארונה, ועוסק בשקיעתה של הציוויליזציה האיסלאמית מבחינה דמוגרפית) המראה שאין איום דמוגרפי בארץ ישראל המערבית, ואם תשכיל ישראל להתנהל, תהיה המציאות חיובית ביותר. כאשר השקר קל להפרכה, הוא הופך לאינטרס ישראלי, כזהו למשל הטיעון של הצורך בהפרדה בין ישראל לפלשתינים. אין צורך כזה. יש מספר רב של מקומות בעולם שהדרים פוליטיים עוצבו על בסיס של חלוקת סמכויות פונקציונאלית העושה אבחנה ברורה בין שליטה באנשים לבין שליטה בטריטוריה.
כאשר השקר נמצא במקום כלשהו באמצע, למשל בתחום גבולות הביטחון לישראל, קמים חכמי צבא שסורים אד הוק את כל עקרונות המלחמה, ומסבירים לנו שאין חשיבות לעומק אסטרטגי, שהטכנולוגיה תפתור עבורנו את כל הבעיות, שנייר חתום חשוב מכל נכס גאוגרפי, וישראל תדע - מה שאף פעם לא ידעה - "לפעול מרחוק" בכדי להבטיח את האינטרסים הביטחוניים שלה ושאם איזה גנרל אמריקני ישרטט קוים על מפה ויבטיחו לנו משמר של כמה אנשי מרינס לאורך הגבול "הלא בעייתי", הכל יבוא על מקומו בשלום ; גיבובי שטויות.
הערבים מבינים היטב דברים אלה, ומכאן הסוסיהם, ומי שמברבר כאן עוזר להגביר הסוסים אלה. אם לא יכריעו הערבים בעד פשרה היסטורית, אסור לישראל להתפתות לשום הסדר שבמוקדו עומדת הרשות הפלשתינית, מונהגת ע"י אבו מאזן, ומוכוונת ע"י הליגה הערבית עם מטרותיה ההיסטוריות -"מזרח תיכון יודן ריין". מטרת המו"מ צריכה להיות פשרה טריטוריאלית, מדינית, ופוליטית היסטורית על בסיס של הדדיות בין האיסלאם הערבי ליהדות ולציונות המתגלמות במדינת ישראל. אסור להסתפק בפחות מכך. מי שמחבלים בסיכוי להגיע לפשרה כזו, הם שוטים או עוכרי ישראל.
פרשת פולארד
על פרשה זו נכתב כבר ים של מילים, ולא אכביר הפעם. הפרשה שייכת לתחום הטיפול הלקוי בשבויים, נעדרים ועצורים ישראלים, והתייחסות מדינת ישראל אליהם. פרשת פולארד היא "האמא" של כל הפרשות הללו, ואם פעם תלמד כראוי ויופקו ממנה הלקחים הראויים, אולי נצליח להפסיק להשתטות. פרשת פולארד חייבת להגיע לכלל סיום בעודו בחיים. לשם כך צריכה ישראל להפעיל כל מנוף שלרשותה, ובכלל זה המו"מ עם הפלשתינים.
עם כל הכבוד לארה"ב, וכל התודה על מה שעשתה לטובת ישראל, יש גם לא מעט בקורת על התנהלותה האליטיסטית, המתנשאת ולעיתים קרובות חסרת הרגישות. פרשת פולארד נולדה בגלל הפרת התחייבות מודיעינית של ארה"ב לישראל, מתוך כוונה "ללמדה לקח", או לעשותה "נוחה יותר להשפעה ושכנוע" - גישה פסולה מיסודה בין בעלי-ברית. היא מתנהלת בחוסר הגינות, חוסר צדק, חוסר עקביות, וחוסר התחשבות מרובים מאז ראשיתה ועד היום. לאחרונה הולכים ונחשפים מהלכים אמריקנים שכל כולם ריגול בוטה אחרי כל מי שאינו אמריקני, וגם אחרי האמריקנים עצמם. המינון כיום חריף הרבה יותר מבעבר, אבל ריגול אמריקני נגד ישראל היה קיים גם בעבר, ובכלל זה תוך הפרת הריבונות הישראלית בשעת מלחמה.
לאור עיצוב מחדש של היחסים ביוזמת ארה"ב, צריכה ישראל לחזור ולבחון את גישתה בנושאים שבהם ביצעה או מבצעת ארה"ב מהלכים אנטי-ישראלים מובהקים, ולקבע בהם סייגים משלה. להתחשבות המיוחדת ביחסים הקרובים עם ארה"ב, חייבים להיות סייגים מוגדרים היטב, שאם לא כן, תקעקע הדורסנות האמריקנית את הריבונות הישראלית מכל וכל.
הבדואים בנגב
מבחינת אירגוני הזכויות למיניהם, פרשת יישוב הבדואים בנגב היא עוד סיבה למסיבה. שוב אפשר לצאת עם שלטים נגד הממשלה, להסתובב ברחובות להפגין וללבות יצרים, לחבל בכל ניסיון להגיע להבנה במו"מ ענייני ושקט ולטעון בשחצנות טיפוסים שהם מצילים את העולם. עצם העובדה שהשיטות והדרכים שלהם זהים תמיד אבל ברוב המכריע של המקרים חסרי תועלת ממשית, מעידה על אופיים ועל מוביליהם.
גם על נושא זה נשפך לאחרונה דיו כמים ולכן אסתפק כאן במספר הערות, בקונטקסט של "מחול ההזויים".
אני מאמין שהמכנה המשותף להפגנות הבדואים ולהפגנות המסתננים מאפריקה, הוא שבשניהם פותו המפגינים האותנטיים, ע"י המפגינים "המקצועיים", לירות לעצמם ברגל, ובשני המקרים הם מפסידים: הם מפסידים אהדה ציבורית, הם מפסידים נכונות ממשלתית לפעול עבורם והם מפסידים סיכוי להתקדם לעבר פתרון, שגם אם אינו הפתרון האופטימלי, הוא טוב בהרבה ממצבם העכשווי.
הבדואים, בניגוד למסתננים מאפריקה, הם אזרחים ישראלים. בדומה למתישבי איו"ש הם זכאים לטיפול המדינה, הם זכאים לזכויות מלאות המוקנות לאזרחים והם זכאים לתמיכה ממשלתית מקיפה, רצופה ורצינית בשיקומם הכלכלי והחברתי. הם זכאים לכל אלה על-פי חוק, על-פי סדרי עדיפויות לאומיים ובהתייחס לתוכניות הכוללות של איכלוס המוקדשות לנגב או לאיו"ש. ביטול תוכנית פראוור-בגין, שהיה תוצאה ישירה של המהומות שאליהן נסחפו הבדואים, הוא לרעתם. מוטב היה אילו ישבו לדון בשינויים מעשיים בתוכניות אלה, תוך התגמשות והסתגלות למציאות הישראלית.
תחילתה של ויה דה-לה-רוסה חדשה, לא תקנה להם הישגים טובים יותר משום שהפעם תבחן בשבע עיניים, שעה שקודם לכן כוונה למציאת פתרון ראלי מהיר שיאפשר להתמקד טוב יותר בתוכנית הגלובלית ליישוב הנגב. עתה, כאשר יישוב הנגב כרוך גם בפריסה החדשה של צה"ל באזור כולו, אם יעמוד נושא הבדואים לרועץ לתוכנית הענקית של צה"ל, הוא ולא התוכנית הגדולה יהיה בעדיפות נמוכה יותר.
להערכתי, צריכה ישראל לפעול בהדרגה למצב של הלאמת כל הקרקעות בישראל, ופיצוי בעליהן באופן סביר והגון. במדינה קטנה כישראל, אין מקום לספסרות קרקעות, במיוחד משום שממילא המדינה היא זו שמפתחת את הקרקע המיועדת לישוב אזרחי, או צבאי. מקרה הבדואים הוא מקרה בוחן דומה לזה שיהיה באיו"ש וגם מבחינה זו חשיבותו. להערכתי, תהיינה השלכות לתקדימים שבנגב גם לאזורים נוספים בארץ.
לסכום:
מקרה הבדואים הוא מקרה נוסף בו עושים ארגוני הזכויות שרות של דוב לאלה שעבורם כביכול הם פועלים. הסיבה לכך היא שאין הם פועלים עבור איש אלא להאדרת שמם ופרסום הישגיהם מצד אחד, ונגד הממסד כעניין של פרינציפ, מהצד האחר. גם במקרה המסתננים, גם במקרה, מתישבי איו"ש ככל שהסדרים מדיניים ישפיעו עליהם וגם במקרה הבדואים, פעולת ארגוני הזכויות אינה לטובת מי שאותו לכאורה הם באים לשרת. כדאי שנפנים זאת.
