חרף האופטימיות הרבה שמפגין שר החוץ האמריקני,
ג'ון קרי, אין שום סיכוי להסכם ישראלי-פלשתיני באופק. יתר על כן: המציאות מוכיחה ששני הצדדים היריבים אפילו אינם מסוגלים להגיע להסכם ראשוני של מסגרת, שממילא אינו מחייב את שניהם.
את קולר האשמה במצב יש לתלות, מן הסתם, על צווארם של הפלשתינים והישראלים כאחד. הפלשתינים תוקעים מקלות בגלגלי המו"מ משום שאינם מוכנים לסגת מתביעתם לזכות השיבה, מתעקשים שלא להכיר במדינת ישראל כמדינה יהודית, ועומדים על זכותם לגבולות 67. הישראלים, שמנגד, דורשים לספח את בקעת הירדן ועומדים על חילופי אוכלוסין ושטחים.
העמדה הישראלית חצויה, לכאורה, בין ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, לבין שר החוץ,
אביגדור ליברמן. אלא שלמעשה עמדתם אחידה. נקיטתה של עמדה יונית מול ניצית היא רק לשם הצגה כלפי חוץ. בפועל יש שיתוף-פעולה ביניהם.
תרחיש האימים
עם יד על הלב צריך להודות שיותר משהפלשתינים עורגים להסכם - ישראל מבקשת להתחמק ממנו ומבחינתה מעדיפה את הסטטוס-קוו - לא לפה, לא לשם. כך או אחרת ברור בהחלט שבתנאים הקיימים אין שום סיכוי למוצא מן הסבך; לא רק שלא ניתן להגיע להסכם, אלא גם אפסו הסיכויים להתקדמות משמעותית במו"מ עצמו, שהפך ללא פחות ממום אימפוטנטי.
והמסקנה? חבל על המאמץ הגדול. קרי ייטיב לעשות אם ירים ידיים ויארוז כבר עכשיו את מזוודותיו. כי את קלף הניצחון,,שציפה לו כאדריכל המו"מ, בעזרתם האדיבה של שני הצדדים היריבים, הוא ככל הנראה כבר לא יקבל.
כך או אחרת, התרחיש הנראה כרגע באופק אינו מעודד, בלשון-המעטה.בהעדר פתרון ברור במו"מ הדו-צדדי, עלולה ארה"ב להשתמש בנשק הסנקציות העומד לרשותה, שממנו תיפגע בעיקר ישראל. נשק כזה, אם חלילה יוטל עליה על-ידי בעלת-בריתה, עלול בהחלט להיות בעוכריה.
