הפיחות הערכי והמערכתי שחל - מאז הבחירות האחרונות לכנסת - במעמדה של הרבנות הראשית, נותן אותותיו לא רק במעגלים הראשונים הסובבים סביב תפקודה והתנהלותה של הרבנות הראשית בישראל. בעוד שבמערכת הפוליטית נשמעות קריאות לבטל את קיומה של הרבנות הראשית. בעוד שממשלת-ישראל פעלה לחקיקת חוק לפיו במקום שני רבניים ראשיים מכהנים יכהן רב ראשי אחד בלבד, הרי בשטח מאבדת הרבנות הראשית כוחה באחד ממעוזי הכוח, הכסף והשליטה החשובים ביותר שלה. כוונת הדברים הינה למערכת הכשרות הממוסדת שלגביה קיים מונופול חוקי, המאפשר אך ורק לרבנות הראשית לישראל ולרבנות הצבאית לעשות שימוש במילה "
כשר", בהנפקת תעודות ההכשר מטעמן של רבנויות אלה.
חוק איסור ההונאה בכשרות, תשמ"ג-1983 - שחוקק על-רקע תחילת שקיעתה הפוליטית של המפד"ל, לאחר ימיו הגדולים של השר זבולון המר המנוח וקודם שהתבססה ש"ס כמפלגה פוליטית בעלת השפעה בפוליטיקה הישראלית - קובע, כי הרשאים לתת תעודת הכשר לפי חוק זה, הם:
1. מועצת הרבנות הראשית לישראל או רב שהיא הסמיכה לכך;
2. רב מקומי המכהן במקום שבו נמצא בית האוכל, מקום השחיטה או מקום הייצור של מצרך;
3. לעניין תעודת הכשר בצה"ל - הרב הראשי לצבא-הגנה לישראל או רב צבאי שהוא הסמיך לעניין חוק זה.
החוק מגדיר המונחים "
רב מקומי" ו"
צה"ל", בזו הלשון:
- "רב מקומי" - מי שבידו אישור בכתב מאת מועצת הרבנות הראשית לישראל שהוא רב בישראל, והוא מכהן כרב עיר, רב מועצה אזורית, רב מושב או רב קיבוץ;
- "צה"ל" - לרבות כל שלוחות מערכת הביטחון וכן בעל בית אוכל או יצרן העוסק עבור צה"ל או שלוחה של מערכת הביטחון.
החוק מתייחס, בסעיפים שונים שבו לבית-אוכל, קרי מסעדה או מלון שבו מופעלת מסעדה וכן ליצרן מצרכים, באשר לסימון הכשרות לגביהם וקובע, באשר אליהם, דברים, בזו הלשון:
-
"(א) בעל בית אוכל לא יציג בכתב את בית האוכל ככשר, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר.
(ב) בעל בית אוכל שבידו תעודת הכשר ובית האוכל מוצג בכתב ככשר, לא יגיש ולא ימכור בו מצרכים שאינם כשרים לפי דין תורה.
(א) יצרן של מצרך לא יציין על מצרך שייצר או על אריזתו כי הוא כשר ולא יציגו ככשר בפרסום או בדרך אחרת, אלא אם כן ניתנה לו תעודת הכשר.
(ב) יצרן של מצרך שניתנה עליו תעודת הכשר, לא ישווק מצרך שאינו כשר לפי דין תורה בציון שהוא כשר".
חוק איסור ההונאה בכשרות יצר,
מאז ומתמיד, תסבוכת חוקית, באשר לפרשנותו. בתי-משפט - ובייחוד בית המשפט העליון, בשבתו כבית משפט גבוה לצדק, לא ידעו "
איך לאכול את חוק הכשרות הזה". מחד-גיסא, עניין לנו בחוק אזרחי לכל דבר ועניין, ואילו מחד-גיסא עניין לנו בחוק הנתון לפרשנות דתית, במיוחד לאור הוראת סעיף 11 לחוק זה הקובעת, כי: "
במתן תעודת הכשר, יתחשב הרב בדיני כשרות בלבד".
משפט קצר זה, המופיע בחוק, לפיו במתן תעודת הכשר יתחשב הרב בדיני כשרות, פעל כחרב פיפיות לחובתה של הרבנות הראשית דווקא. שעה ששללה רבנות ירושלים תעודת הכשר ממסעדה של בית-מלון, בטענה שהתקיימו במקום ריקודי בטן, התערב בג"ץ וכפה על הרבנות להחזיר תעודת הכשר זו למלון. בג"ץ קבע, ששלילתה של תעודת הכשר ממסעדת המלון, אינה נוגעת בגרעין הקשה של דיני כשרות.
כדוגמה הביא בג"ץ אפשרות של בישול אוכל בשבת והגם שמרכיביו כשרים, לא היה הוא מתערב בהחלטת הרבנות לבטל תעודת הכשר בשל בישול בשבת. אמון על העיקרון ההלכתי, לפיו: "
מי שחשוד על חילול שבת חשוד אף לעניין הכשרות", פסק בג"ץ, כי עניין זה נתון בגרעין הקשה של דיני כשרות. לכן, ניתן לפסול כשרות בשל חילול שבת ובג"ץ לא יתערב בהחלטת הרבנות, במצב דברים זה.
בצפונה של הארץ נתקלתי -
לא אחת ולא פעמיים - בתעודות הכשר "
מוזרות" באישור רבנויות מקומיות של רבנים מקומיים המוכרים בידי הרבנות הראשית, לפיו
הכשרות ניתנת רק למזון שבושל, מלכתחילה, קודם שבת ובתנאי שהוגש בכלים מיוחדים, לצורך כך, בשבתות. או במקרים אחרים,
כי הכשרות הניתנה למסעדה פלונית חלה רק בימות החול ואינה חלה בשבתות. משביקשתי הסבר להתנהלות מוזרה זו הוסבר לי, כי בשל תנועת התיירות הערה, בצפון, פתוחות מסעדות רבות גם בשבתות. רבנים מקומיים מסוימים נוטים להותיר כשרות לאותן מסעדות למרות שהן פתוחות בשבת, בתנאי שיביאו אוכל שבושל מראש ורק חומם בשבת או שעשו הן, לצורך הגשת האוכל בשבת, בכלים מיוחדים שלגביהם אין חלה הכשרות או שהכשרות אינה חלה בשבתות,
אך הינה חלה בימות החול בשבוע.
מאחר שציבור חרדי גדול אינו מכיר בכשרות של הרבנות הראשית ונזקק לשירותי כשרות שלו, הרי צצו - כפטריות אחר הגשם - עשרות כשרויות חרדיות פרטיות, המיוחסות לחצר חרדית זו או אחרת או למפלגה חרדית זו או אחרת. מחמת העובדה שנאסר על כשרויות פרטיות אלה, לעשות שימוש במילה "
כשר", השייכת מכוח חוק לרבנות הראשית, הרי עושות כשרויות חרדיות אלה שימוש במילה החלופית "
השגחה" או "
בהשגחת".
ריבוי הכשרויות והעובדה, כי קיימת חובה -
מכוח חוק - לעשות שימוש במילה "
כשר", אך ורק בקשר לכשרות הניתנת מטעם הרבנות הראשית - ארצית, אזורית ומקומית, כאחת - הרי יצרנים רבים משווקים מוצריהם כשעל גביהם מוטבע אישור הכשרות
החוקי של הרבנות והשגחה של מוסד כשרות פרטי זה או אחר. כך נאלצים היצרנים לשלם
פעמיים עבור שתי כשרויות, שונות זו מזו, כאשר כתוצאה מכך עולה מחירו הסופי של המוצר הנמכר לציבור הצרכנים.
התוצאה האבסורדית ממצב דברים זה הינה, כי רוב רובו של הציבור, האדיש לקיומה או אי-קיומה של כשרות על המוצרים שהוא צורך, או שמסתפק בכשרות של הרבנות, נאלץ לממן, מכיסו הוא, כשרויות חרדיות פרטיות, שלא לצורך ואשר עובדת היות המוצר שהוא צורך מצויה בהשגחתם, אם לאו, אינה מעניינו, כלל וכלל.
הדרך היחידה לפטור מצב אנומלי זה, הינה בביטול המונופולין החוקי שהוענק בחוק איסור ההונאה בכשרות לרבנות הראשית ולרבנויות המקומיות, כמו-גם לרבנות הצבאית, לעשות שימוש בלבדי ובלעדי במילה "
כשר". ביטול המונופול לשימוש במילה "
כשר", מכוח חוק לרבנות הראשית, לרבנויות המקומיות ולרבנות הצבאית, ימנע הצורך בהשגת כשרות מהרבנות הראשית, בכל מחיר ובכל תנאי. כתוצאה מכך, יצרוך כל זרם את המוצר עם הכשרות ועם ההשגחה הנראים בעיניו וציבור האתיאיסטים והאפיקורסים, יצרוך מצרכים ומוצרים נטולי כשרות לחלוטין ובכך יוזיל הוא, בהרבה, מחירם של מוצרים אלה.
מן הראוי, כי ממשלת-ישראל והמחוקק הראשי, גם יחד, קרי, הכנסת יבינו - אחת ולתמיד - כי במאה העשרים ואחת אין עוד מקום להתרת מונופול ועל אחת כמה וכמה, שאין להעניק מונופולין לגוף זה או אחר ולכפותו -
מכוח חוק - על הצרכנים הרוכשים וצורכים מוצר מונופולי זה.
