חופש הצביעות

כותב שורות אלה מזמן זנח את הסגידה לכל תרבות יוון ה"ישראלית" - ובכללה הטירוף שאחר "כוכבי הזמר", התיאטרון והקולנוע הריקים מתוכן. מאמר זה אינו בא להצדיק כל מעורבות ונתינת לגיטימציה ליהודים חרדים ולבעלי תשובה להשתלב בעולם השקר של הסגידה ל"תרבות" שנגדה מסרו את נפשם החשמונאים הקדושים. זמר הוא דבר מקסים כל עוד נהנים מיפי המילים והמנגינה ולא מהרגעים שהופכים את הזמר/ת ל"ערך עליון".

אבל כשהתרחשה שפיכת הדם של הזמר אריאל זילבר - במסגרת פרסי העכו"ם (עובדי כוכבים ומזלות), נחרדתי גם אני. אם יכולתי לייעץ משהו לאריאל זילבר הייתי מציע לו לפרוש מכל הסגידה למוזיקה הזו, סגידה שהקימה לעצמה גם מחלקת עכו"ם חופפת בחברה החרדית עם כוכבי עכו"ם בעלי פאות וזקנים. מקומו של יהודי עם כיפה, זקן ופאות הוא בין מקום עבודה יצרני או רוחני יהודי לבין הבית ובית המדרש. אבל אסור גם לתת לשפוך את דמם של אותם יהודים הפונים לדרך התחרות בזמר הישראלי כפי שנשפך דמו של זילבר.

דעותיו של זילבר, בכל הנוגע להתבטאויותיו הלאומניות והאנטי ערביות הן בחלק הקוטבי ממני והלאה. אני חושב שעצם ההסתה האנטי ערבית שלו, בחזות חרדית, מסכנת חיי אדם יהודים בכל העולם. אבל לכל הרוחות, מה לזאת ולתחרות של מוזיקה במסגרת מה שהעכו"ם קוראים, "מפעל חיים"?! הפרסים הישראלים במוזיקה ובשאר ה"תרבויות" חולקו בשנים הרבות כל כך לא פעם ללא מעט זבים ומצורעים, ללא מעט אלכוהליסטים וצורכי סמים וגם ללאומנים קיצוניים, כשהלאומנות הייתה חלק מ"תנועת העבודה הסוציאליסטית" של המדינה הזו.

לא מעט גזענים, ובמיוחד נגד דתיים וחרדים, זכו באותם פרסים ונקראו "סמלי התרבות הישראלית". אבל כשהפרס נפל בחלקו של חובש כיפה ועטור זקן הוא נעצר, משום שישנה גזענות לגיטימית וישנה גזענות לא לגיטימית בדיוק כמו שישנם רוצחים פוליטיים לגיטימיים המאושרים ע"י הממסד וישנם רוצחים פוליטיים שהממסד לא אישר אותם. זהו למשל ההבדל בין יצחק בן צבי ואברהם תוהמי מפרשת רצח דה האן (1924) לבין יגאל וחגי עמיר מפרשת יצחק רבין (1995).

אמת מידה לפרס חייבת להיות שווה ולא צבועה אבל בשפת ה"מאפיה" של ה"תרבות הלבנה - חילונית" הרי ש"חופש הביטוי" מתורגם לחופש הצביעות. ממתי צריך לבחון דעות פוליטיות וחברתיות במתן פרס למוזיקה? יתרה מזאת, מהם הקריטריונים לתחם פרס של "מפעל חיים" ועל-פי איזה אמות מידה מחשבתיות?ואם בכל זאת ישנם "קווים אדומים" להתבטאויות של "אומן" הרי צריך להגדירם.

קראתי את מה שה"פה הגדול" של אריאל זילבר פלט ומלבד מה שהתריס כלפי הערבים הרי שהשאר אינם בגדר גזענות אלא זו פשוט הבעת דעה ותו לא. אריאל זילבר לא הסית נגד כל מרימי דגל "גאוות" התועבה אלא רק הסתייג מדרכם ואיחל לכולנו שזו תחלוף מן העולם. אמן סלה. מה רע בהתבטאות של אדם שפוי נגד בלבול החברה הנורמאלית?

מנגד, כיצד מרשים לעצמם הצבועים הללו לקשקש סרה כאשר הם עצמם מעניקים פרסים למסיתים פרו נאציים ממש כמו הפסל יגאל תומרקין שטען כי הוא מבין את הנאצים ימ"ש כאשר הוא מביט בחרדים (זו כנראה "מורשתו" מאביו הנכרי הגרמני...)?! קראתי את דבריו של זילבר על החילוניים והם לגיטימיים כהבעת דעה בדיוק כמו ש"אומני ישראל" מרשים לעצמם לפגוע ביהדות ובהשקפות החרדיות ומייחלים בע"פ ובכתב להיעלמם תוך כינויים כ"פרימיטיביים".

נכון שזילבר התגייס לחנינה עבור הרוצח יגאל עמיר אבל את זה הוא כנראה למד מאביה של דליה רבין-פילוסוף, מיצחק רבין וגם מיוסי שריד, שהמליצו לחון את רוצחו של אמיל גינצוויג, יונה אברושמי. דמו של רבין אינו יותר כחול משל גרינצוויג, ואילו אברושמי עשה את מעשהו באופן מנוול יותר, כנגד חף מפשע ונטול השפעה ציבורית.

על-פי ה"קריטריון" שבו פסלו את זילבר הרי שהיה צריך יותר לפסול את אריק לביא שהביא לעולם שיר של סכנת חחים והתגרות כמו שירו "הסלע האדום". ובודאי שעל-פי "ערכים הומניסטים" ו"כנגד הכיבוש" צריך לפסול את השיר "ירושלים של זהב" ואת שאר שירי הכיבוש של מלחמת ששת הימים על כותביהם, מלחיניהם ומבצעיהם.

אלה שירי שמחה לכיבוש ודיכוי של עם אחר בעוד ששיאיו של זילבר הינם תמימים ורכים לעומתם. אבל מה שמותר היה במקסימום למניפי הלאומנות השמאלית של מפלגת העבודה ומפ"ם אסור במינימום למי שעטור בזקן וחובש כיפה שחורה.

את האקו"ם - העקום - העכו"ם יש לפרק מיד מאחר שאם אחת כמו דליה רבין-פילוסוף יכולה להטות את כובד משקל הנוצה שלה ולשנות את תוכנו של הפרס על-פי הזיותיה הרי שהאגודה הזו איננה בת-קיום ציבורי. ובכלל, מי היא אותה זמרת (ולא יותר מזה...) ששמה אחינועם ניני (ושכל כישוריה נעים בין פיה לנענועי גופה המעורטל), שמעזה להחליט מי יקבל פרס זה או אחר?! על זה בדיוק כתבתי בתחילת המאמר. זו רמת העבודה הזרה לכל קול של עורב וזרזיר רק משום שירתם. אותם זמרים וזמרות הופכים בזכות ציוציהם לברי סמכא רעיוניים גם אם רמת ידיעותיהם, השכלתם ואופקיהם נושקים לאפס. האישה שהתרפסה בפני האפיפיור עם הכתם הנאצי לא תלמד אותנו מוסר.

כמי שסבל וסובל לא פעם ולא מעט מהצרת חופש הביטוי אני מזדהה עם אריאל זילבר עד תום ורק אצטט מתוך הזדהותי עימו, לו ולצבועים, שמנעו ממנו את מה שהגיע לו, את הפילוסוף הצרפתי וולטר שאמר כי "אני מתנגד לכל מילה מדבריך אבל אלחם עד טיפת דמי האחרונה כדי שתאמר את כל דבריך". חבל רק שזילבר הגיע לטקס ונטל את הפרס הליצני של אגודת העכו"ם העקומה.