אולי היום יפסיק הציבור לזכות את זדורוב

"גם בפרשת הרצח של הילדה תאיר ראדה בשירותים של בית הספר בקצרין הם כנראה תפסו את הרוצח הלא נכון, שגם הוא קיבל מאסר עולם ונמק כבר שבע שנים בכלא, אחרי שמומחה בינלאומי קבע בוודאות שטביעות הרגל שהיו על מכנסיה של הילדה שנשחטה לא היו שלו. האם יש מצב שפועל הבניין הרוסי רומן זדורוב ישוחרר עם התנצלות ופיצויים בעוד כמה שנים?" (יהונתן גפן מיום 17.8.13 באחד מכלי התקשורת).

אין לך דוגמה מובהקת מזו כדי להבין את עוצמת הכחש בו הובל הציבור בתיק זדורוב. כמסוממים הולכו האנשים; כעדר ללא מוביל; כעכברים אחר חלילן. מדהים באיזו קלות ניתן להאביס אזרחים הגונים בגיבובי רכילות, בשברי עובדות וליצור בקרבם "תחושת אמת" כי עניין לנו בתיק לא פתור; בנאשם חף מפשע ש"ייבלה" את שארית חייו בכלא על לא עוול בכפו.

"הסיבוב השני" של משפט זדורוב, הצפוי להסתיים היום, יוסיף להערכתי לעומק הרשעתו. הפעם, ההתמודדות הייתה נקודתית, כשבמוקד נבחנו טיבן של עקבות הנעליים ששימשו תמיכה משמעותית להרשעה המקורית.

למרות קשיים בלתי מבוטלים (בזכות עבודת סניגוריה מעולה), בעיקר מכיוונו של תיק אחר שנדון בבית המשפט העליון ואשר בו נקבע כי משקלן הראייתי של עקבות הנעליים שואף לאפס - יחליט, כך נראה, בית המשפט המחוזי לשוב ולהרשיע את זדורוב ברצח הנורא.

בשונה מ"הציבור המזכה", יכריעו שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת בהסתמך על שנים של שמיעת עדים, צפייה בחקירות ובדברי זדורוב למדובב, הסברי מומחים ועוד - כך שמעבר להיותם שופטים מקצועיים, יש להם גם יתרון מובהק בהכרת התיק על בוריו.

מי שקורא את הכרעת הדין המקורית, המחזיקה מאות עמודים, מבין כי המדובר ב"תיק חזק", המכיל ראיות למכביר אף מעבר לדרוש. לכן הכרעת הדין המחודשת, אשר תתמקד בעיקר ב"ראיות הבעייתיות" תתיימר בין השאר להגביר את אמון הציבור במערכת המשפט.

חשוב לומר את שניבט כבר מ"הסיבוב הראשון": גם ללא עקבות הנעליים, היה די בראיות הנוספות על-מנת להרשיע את זדורוב; ודאי שעימן. כדי לזכות נאשם במשפט פלילי, צריך להתעורר ספק סביר באשמתו. ואני מדגיש: לא די בספק - עליו להיות גם סביר.

הודאתו של זדורוב, בקריטריונים של משפט פלילי, נחשבת להודאה איכותית ביותר, אשר ניתנה לראשונה בפני מדובב אותו החשיב זדורוב כ"חברו לתא" - הודאה בעלת סממני אמת רבים ותמיכות מגוונות.

המכנסיים אשר שימשו אותו ביום הרצח הועלמו על-ידו ומעולם לא נמצאו; פסיכולוגית בית-הספר הבחינה בזדורוב סמוך לאחר הרצח מתנועע באופן מוזר, אשר הסב את תשומת ליבה; עוד בערב הרצח, טרם שנודע הדבר, אמר לאישתו בשפה העברית כי "ילדה נפלה מאסלה בשירותים"; חיפוש במחשבו העלה, כי ימים לפני הרצח ניסה להוריד סרטי סנאף (סרטי מחתרת אותנטיים של אונס ורצח ילדים) ואף גלש באינטרנט למאמר העוסק בשיטות להטלת מורא, אשר בין השאר נכתב בו: "...בזמן שמחזיקים אותו ביד שמאל יד ימין עם הסכין מייד הולכת לגרון היריב... לאחר-מכן יש לך שניה להכנסת קצה המעוקל של הסכין בתחתית הסנטר מתחת ללסת מכיוון הגרון..."

נחשף במשפט אופיו האלים, שעה שהרביץ בעבר לאחיו בן ה-14 "מכות מוות", וכדברי זדורוב עצמו: "ואני פשוט התחלתי לראות שחור בעיניים, אני לא נגנבתי. אני התחלתי להרביץ לו. הדבר היחיד שהציל אותו, זה שהוא נכנס בריצה הביתה"; זדורוב שיחזר את הרצח והוביל את חוקריו לתא השירותים המדויק בו בוצע הרצח, מסר כי נעל אותו מבפנים, תיאר כי קפץ מעל לדלת ולא לכיוון אחד התאים הסמוכים - פרטים מוכמנים שלא היו ידועים כלל למשטרה או לאדם אחר מלבד לרוצח.

הקונספציה המשטרתית הראשונית היתה, כי הרוצח יצא מתא השירותים לעבר תא סמוך. שיחזורו של זדורוב, אפוא, הפתיע את המשטרה ועמד בניגוד לסברתה. רק בחלוף ימים ממועד השחזור, נתגלו במשרדי מז"פ עקבות הנעליים על מכנסי הג'ינס של המנוחה, והינה באופן מדהים, ובהתאמה מלאה לשחזור, התברר כי עקבות הנעליים פונות לכיוון דלת היציאה.

אותו יהונתן גפן כתב פעם בשירו "יהיה טוב": "הליצן נהיה למלך, הנביא נהיה ליצן, ושכחתי את הדרך, אבל אני עוד כאן".

משפט זדורוב, גם בחלוף כמעט עשור, ימשיך ללוות אותנו לעבר ערעור לעליון ולאחר-מכן לעבר בקשה לדיון נוסף ואולי גם משפט חוזר. ניכר כי יעבור עוד זמן רב עד ש"הציבור המזכה" ו"בית המשפט המרשיע" יימצאו באותו צד של המתרס.