לא אהבתי את קריאות הגנאי וההטרדה שספגה השרה לימור לבנת בטקס האזכרה השנתי ל"יאיר" ולחללי הלח"י. אני בהחלט סבור שזכותם של אוהבי ארץ ישראל לגעור בשרה על דבקותה בכיסא בממשלת הגירוש של יהודים מעזה. אני מאמין שזכותו של כל אזרח לכעוס על איש ציבור שסוטה מעקרונותיו, לומר לו זאת בפומבי, לגעור בו וגם להעתיר עליו פקסים, אי-מיילים ואס-אם-אסים וכן, גם להפגין נגדו בכל אשר ילך.
אינני סבור שטקס אזכרה הוא המקום המתאים להפגנות. בודאי לא נגד השרה שהגיעה לשם לא רק בתוקף תפקידה אלא לשם כיבוד הוריה, זמרת המחתרות שולמית ולוחם הלח"י עתיר הזכויות ויד ימינו של ישראל אלדד, עזריאל. התנהגותם של אנשי כ"ך במקום פגעה בזכר הנופלים ופגעה בהוריה וביתר הנוכחים בני משפחות יוצאי הלח"י. גם אמרתי זאת באופן אישי למי שצריך.
אינני סבור שאירוע פרטי בכפר חב"ד אליו הוזמן השר נתניהו הוא המקום והזמן להציק לו בקריאות גנאי. בוודאי שאינני אוהב ניקוב צמיג המכונית - אם אכן נוקב (ואם לפי הדיווחים המכונית "משורינת" האם לא צוייד הרכב כמקובל בצמיגים חסיני תקרים העמידים גם נגד ירי?).
ואולם גם אם האירועים האלה מותירים טעם רע בפה, יש להעמידם בפרופורציה. שני האישים לא הותקפו פיזית ולא נשקפה להם כל סכנה. מארחו של נתניהו בכפר חב"ד, שמריהו הראל, הכחיש לחלוטין בראיון לרדיו את הדיווחים בכלי התיקשורת, כאילו הושלכו על שר האוצר צלחות סלט או כל חפץ אחר.
מטרידות יותר הכותרות ההיסטריות בכלי התיקשורת וההתלהמות של גורמי השלטון, החל במקורבי ראש הממשלה דרך היועץ המשפטי וכלה בראש האופוזיציה, על ה"צורך בנקיטת אמצעים לשמירה על אישי ציבור".
ההתלהמות הזו איננה מיקרית. מאז החל תהליך תוכנית ההיתנתקות ומאז הפסדו של שרון במשאל מתפקדי הליכוד, נעשה מאמץ שיטתי של מערכות השלטון לדה-לגיטימציה של ההתנגדות העממית לתוכנית הגירוש. כל פעולת מחאה "מועצמת" מעבר לכל הגיון ופרופורציה. שוב ושוב מנופפים ברצח רבין כדי להצדיק הגבלות על הפגנות ופעולה משטרתית מוגזמת נגד מפגינים ומפיצי כרוזים ומשרבטי סיסמאות על קירות הבתים.
מי שעומד בפרץ ואינו מאפשר לשלטון לסתום פיות, עד כה, היא מערכת המשפט. כפי שאמר פעם בגין, עדיין יש שופטים בירושלים והם מבינים שקישקוש סיסמאות על קירות הוא עבירה קלה של "השחתת פני מקרקעין", ושגם התבטאויות חריפות הן עדיין התבטאויות חריפות, ושחופש הדיבור הוא ערך עליון גם אם פה ושם נעברות עבירות קלות על החוק. בתי המשפט אינם נעתרים לבקשות המשטרה למעצר ממושך לפני משפט של פעילים נגד הממשלה. השופטים מפעילים שיקול דעת גם כאשר נחסם איזה כביש או היתה איזו התכתשות קלה עם שוטרים, ומבינים שזהו שסתום לחץ ששיחרורו חיוני לדמוקרטיה.
ההתבטאויות החריפות של גורמי השלטון מיועדות בדיוק לכתובת הזו. הם מנסים להפעיל לחץ חברתי לא לגיטימי על מערכת המשפט, כדי שתחמיר ביחסה לפעילי ההינתקות. היועץ המשפטי לממשלה אינו מסתיר את כוונתו ליזום מעצרים מינהליים בהיקף חסר תקדים ככל שיתקרב מועד הפינוי. הוא וחבורת שרון זקוקים לאווירה ציבורית של הפחדה מפני רצח פוליטי ואווירת עליהום נגד מתנגדי התוכנית, כדי שמערכת המשפט ובעיקר בית המשפט העליון ישתפו עימם פעולה ולא יחסמו את השתקת המחאה הציבורית.
למרבה הצער, האליטות השמאלניות שאמונות לכאורה על זכויות האדם והאזרח משתפות איתם פעולה. בעוד שרק מחאות ספורות "לצאת ידי חובה" נשמעו נגד מעצרו המינהלי הממושך של נעם פדרמן, השמאל מעצים את טראומת רצח רבין במקום להילחם על זכות הצעקה. במקום לדרוש משרון לצאת ולקבל את אמון הציבור מחדש, לאחר שהפך את עורו, השמאל ה"נאור" מעלה ק"ן טעמים מדוע אין צורך לקבל אישור של ציבור המצביעים למהלך הדרמטי של פינוי עזה מיושביה היהודים.
זה הרי אותו השמאל שיצא בהפגנות פרועות ושיסוי חסר רסן נגד ממשלת בגין ושרון. זה שקרא להם רוצחים, שספר להם מתחת לחלון את חללי מלחמת לבנון - ושבר את ליבו של בגין. אלה שבשיתוף עם מפלגת העבודה יצאו להפגנות המונים תחת הסיסמה "ותכלה ממשלת זדון(!) מן הארץ". מישהו האשים אותם בהמרדה? מישהו ניסה לשימם במעצר מינהלי? פרקליט המדינה הנוכחי ערן שנדר צריך לדעת. הוא הרי חתם על השיקים למימון המאבק בממשלת בגין בתפקידו כגזבר "שלום עכשיו". הוא גם אחד האנשים הבודדים בארץ שיודעים מי בדיוק מימן את סכומי העתק שנדרשו למאבק הזה.
האם אין סכנה של רצח פוליטי נוסף? בוודאי שישנה. אבל צריך לטפל בה במנותק מהזכות לצעוק ואפילו מהזכות להשתמש בביטויים חריפים. צריך לשוב ולהזכיר; רוצחו של רבין לא יצא מקרב אף אחד מהאירגונים המוכרים והלגיטימיים שפעלו במחנה הלאומי מתנועת הליכוד ועד לתנועת כ"ך. יגאל עמיר היה חבר באירגון דמה שהוקם על ידי השב"כ ובראשו עמד פרובקטור שעבר עבירות חמורות של הסתה, אלימות ופגיעה ברכוש "ברשות ובסמכות".
אלפי אזרחים יהודים וערבים נרצחו או נהרגו בעקבות מתקפת הטירור של השנים האחרונות. המיתקפה הזו הוצאה לפועל על-ידי תשתיות הטירור שהוקמו בשטחים בעקבות ובחסות "הסכמי אוסלו". זו ההוכחה שהמאבק החריף נגד ההסכם היה מבוסס ואמיתי. הסיכון שקיים לאנשי ציבור כתוצאה ממעשים הרי גורל של קיצוני זה או אחר, אינו ראוי לעדיפות על פני הסיכון שאזרחים חשים לביטחונם האישי או לזכותם להמשיך ולחיות במקום בו הם חיים, כדין. דמם של אנשי הציבור איננו סמוק יותר, והם בכל מקרה כבר זוכים להגנה טובה יותר.
אם יש סכנה שהמאבק בפינוי יגלוש לדרכים אלימות, ההסתה השלטונית נגד זכות הצעקה וסתימת הפיות, עלולה לגרום אלימות קשה פי כמה.
______________________
הכותב היה בעבר חבר בית הדין העליון של תנועת החרות וייצג אנשי תנועת כ"ך ומתיישבים ביהודה ושומרון בבתי המשפט
