כסף גדול שמתגלגל ברחובות, פיקוח רופף של משרד הפנים, ואזרחים אדישים שנמנעים להגיב - הם מקור כוחה של השחיתות הפושה בשלטון המקומי בישראל והמאפשרים לו לחגוג בגדול.
כ-70 ראשי רשויות מקומיות, ובהם לא מעטים הנבחרים שוב ושוב, יושבים כיום על ספסל החקירות. נגד חלק לא-מבוטל מהם גם מוגשים, בסופו של דבר, כתבי-אישום על שסרחו. עם זאת מצויות חקירות שנסגרות בלא-כלום, בתום שנים ארוכות של סחבת.
כך או אחרת ראוי להודות שביקורתו של
מבקר המדינה, או, לחלופין, המלצתו של היועץ המשפטי לממשלה - אינן עושות תמיד את שלהן, ובשל כך לא מסולק מכהונתו, כמצופה, ראש הרשות המקומית שסרח.
האמת המרה היא שבארץ הזאת הצליחו ראשי הרשויות המקומיות להפוך למוקד של כוח, מעל ומעבר לזה שבעצם אמור להגיע להם. בתור שכאלה הם מרשים לעצמם, לא אחת, לצפצף על גילויי השחיתות שלהם ולהמשיך במלאכתם השוטפת, כאילו לא קרה כלום.
יופיטר והשור
קחו לדוגמה את ראש עיריית רמת השרון, יצחק רוכברגר, שחזר השבוע למלא את תפקידו, למרות שהשעה את עצמו לפני ארבעה חודשים, בגין כתב האישום שהוגש כנגדו, וחרף העובדה שמשפטו עדין מתנהל. זה, בדיוק, מה שקורה כשראש עירייה הוא זה שנוטל את החוק לידיו.
אם, בכל זאת יש עדיין למישהו ספק באשר לכוח הרב שצובר בידיו ראש רשות מקומית - יוכיח מקרהו של המשנה לראש עיריית אשקלון, שבתאי צור, שהצליח לשכנע את ועדת השמות של עירו להסב את שם רחוב
חיל הים, שבשכונת-מגוריו, על שמו הוא.
הסבה שכזו אינה אלא פארסה, שכן על-פי הקריטריונים למתן שמות לרחובות, נקבע במפורש שאין להנציח אישיות כלשהי בשמו של רחוב בעוד האדם בחיים ובטרם חלפו שנתיים מיום מותו. אין זאת כי אם המקרה דנן רק עשוי להוכיח כי יש מן האמת בפתגם, שמה שאסור לשור - מותר, בעצם, ליופיטר.
