עכשיו לפחות זה רשמי. מחלקת המדינה האמריקנית לא הותירה עוד מקום לספק: יונתן
פולארד לא ישוחרר, גם לא במחיר של עסקה סיבובית בין ישראל לפלשתינים.
הגיעה, סוף סוף, העת לעכל שמנוי וגמור עם האמריקנים שלא לשחרר את המרגל הישראלי, בטרם ריצה את מלוא עונש מאסר העולם שנגזר עליו. עם זאת ראוי להבין שלהחלטה שכזו אין ולא כלום עם תמיכתה של ארה"ב במדינת ישראל.
בכל מידע, המתפרסם בינתיים על אפשרות פדייתו, כביכול, של יונתן פולארד משביו, יש רק כדי להשיג את ההפך הגמור מצד רשויות החוק האמריקניות, הנעולות בעניינו של פולארד, ללא שום פשרה, ורק להרחיק ממנו עוד יותר כל סיכוי לשחרור.
צריך לדעת שציפיותיה של החברה הישראלית לצעד הומאני מצד ארה"ב בעניינו של המרגל הישראלי אינן מעניינם של האמריקנים. אלה רואים בפולארד בוגד, שלא יסולח לו. טועה לכן, בגדול, כל מי שעדיין חושב לתומו שהישועה עשויה לבוא מאובמה.
מסע אימפוטנטי
אחרי ככלות הכל הרי מוענקת לנשיא האמריקני זכות החנינה, כמחווה של חסד. אלא שלדאבון הלב, לא במקרה דנן. לא אובמה, כמו לא שום נשיא אחר, לא יעז להמרות את פיה של סוכנות הביון האמריקנית, וזו הרי גזרה, כתנאי בל יעבור, שעל פולארד להירקב בכלא עד יומו האחרון.
נבצר לכן להבין מדוע, למרות הכל, אישי-ציבור ישראלים נוטלים, מפעם לפעם, חלק במסע-שידולים אימפוטנטי בקרב שלטונות-ארה"ב לשחרורו הקרוב של פולארד, ביודעם מראש את תשובתם השלילית. מעל לכל ניתן בהחלט לתמוה על ראש הממשלה,
בנימין נתניהו, שמי כמוהו מודע לצפונות-ליבה של המנטאליות האמריקנית בכל הקשור לפרשה הכאובה. דווקא בשל כך היה עליו לאמץ את פתגם חז"ל העתיק: "והמשכיל בעת ההיא ידום".
ואם אחרי כל זה מצוי עדיין מישהו שבכל זאת תולה תקווה בשחרורו של יונתן פולארד - מומלץ לו שירד, מהר ככל האפשר, מן העץ וינצור את פיו - לטובתו של אסיר העולם, כמובן. זהו, מן הסתם, התרחיש היחיד שאולי עשוי לחולל, ביום מן הימים, את המהפך המקווה כל כך בתודעה האמריקנית בעניינו של פולארד...
