אחת ההחלטות הנכונות, לשם שינוי, האחרונות של רב-אלוף משה יעלון (שתודה לאל, יילך הבייתה כבר עכשיו) היתה להנפיק אות מערכה למשתתפים במלחמה, שהכריזה עלינו הרשות הפלשתינית בספטמבר 2000. עוד אין שם למלחמה, ופורסם, כי המטכ"ל ביקש מהציבור להציע שמות למלחמה זו.
אני מציע למלחמה זו שם הולם: מלחמת המגבת הלבנה. ולפיכך, אות המלחמה יהיה פס לבן, ויבלוט בין שאר האותות, שוותיקי המטכ"ל עונדים. למי שאינם יודעים - כשמאמן זורק לזירה מגבת לבנה הוא מודיע בזאת על כניעת המתאגרף שלו, שלא יעלה להמשך הקרב.
ממשלת אריק שרון החליטה לעשות מה שעשו כמעט כל הממשלות הקודמות לה: זרקה לזירה הלוחמה בטרור מגבת לבנה. היו ממשלות, כמו זו של שרון, שהתעלו על עצמן, וזרקו מגבת לבנה בעוד הלחימה נמשכת (רא"ל חיים בר-לב אפילו הודיע על כישלון מבצע "ויקטוריה" של סיירת "שקד" עוד בטרם חזרו כל הכוחות לגדה המזרחית של תעלת סואץ).
במלחמת ההתשה ובמלחמת יום הכיפורים, הממשלות הביעו נכונות להיכנע גם מבלי למצות את כל האופציות הצבאיות. זכורות יללות השבר של משה דיין, שר הביטחון במלחמת יום הכיפורים. בתשעה באוקטובר 1973 עמד צה"ל לעבור למתקפה, ולהעביר את המלחמה לעומק שטח סוריה, ושר הביטחון של מדינת ישראל עסק באותה עת בהודעה לכל על "חורבן הבית השלישי".
עם מנהיגות כזו - קשה לנצח. מה עוד שנתוני הפתיחה במלחמת יום הכיפורים היו קשים ביותר.
ראוי לציין, כי דיין התעשת לאחר כמה ימים, ותמך במבצע לצליחת התעלה כאשר המטכ"ל וחזית הדרום ניסו בכל מאודם להכשילו ולבטלו. אחר שנים, בקמפ דיוויד, הוא תיקן את עצמו, והתחרה בגיסו לשעבר, עזר ויצמן, מי ייתן יותר למצרים המשתאים.
ממשלת ישראל החליטה, מטעמיה בלבד, שאינה מסבירה אותם לציבור, שלא להמשיך בלוחמה בטרור. למעשה, אחרי ביצועים בינוניים, או קצת יותר, של צה"ל ושל השב"כ נשברו הפלשתינים, ונדרשה עוד מכה כדי למוטטם. דווקא ברגע הזה החליטה ממשלת ישראל לזרוק מגבת לבנה... ולהתחיל במחוות.
לכאורה, נדרשות מחוות כדי לבנות אמון הדדי. איזה אמון נבנה כאשר המחוות חד-צדדיות?!
הדרך לגיהנום, אומר פתגם עממי, סוגה בכוונות טובות.
הינה בדרך אל ההינתקות עושה ממשלת ישראל מחוות כלפי הרשות הפלשתינית. משחררת אסירים, שבית-משפט צבאי/אזרחי קבע שדינם מאסר - גם שלא בהתאם למדיניות שקבעה; מחזירה גופות של מחבלים, שנהרגו בנסותם לפגע - כנ"ל; מחזירה מגורשים.
כל בוקר אני מקשיב שני קולות - הקול הישראלי והקול הפלשתיני. ומאז החל "תהליך השלום" אני יודע: הישראלים יעשו מה שהפלשתינים מודיעים. לדוברי הממשלה אין האומץ והיושר לחשוף בפני העם הישראלי את כל ממדי הקרקס.
לרגע הייתי מתפתה להאמין, "יום ולנטיין", הוא יום האהבה, במסגרת גילויי אהבה מחודשים בין השכנים המותשים.
מה אנחנו מקבלים? דיבורים קלושים. מה שנקרא בעברית יפה, בוקי סרוקי, או בסלנג, חנטריש. פתגם ערבי נפוץ קובע, כי על דיבורים אין מכס...
ביחסים בין עמים יש ממד סמלי. העובדה, שישראל מוותרת לאורך כל הקו, ואפילו עוברת על לאווים מפורשים, שהטילה על עצמה, יכולה להתפרש בעיני המתבונן רק כסימנים לכניעה סיטונאית. כלומר, טרור ואלימות משתלמים.
מדיניות הממשלה, מאז ועידת שארם א-שיח', מאפסת את ההישג האדיר של העם בישראל, שבחוסנו, עמד בהצלחה ארבע שנים וחצי במתקפה אדירה של הרשות הפלשתינית ובמתקפה כבדה מבית, שמומנה בהרבה כסף זר, שנועדה לפורר את השורות.
במעשיה גורמת ממשלת שרון נזק אדיר, בארץ ובעולם, לכל מי שניסו ללחום בטרור. הדברת הישראלית הרמה על לוחמה בטרור שכנעה, ועתה ישראל נכנעת, ונותנת פרסים לטרוריסטים. ויש לנו עוד החוצפה להטיף מוסר לאירופאים בתחום הזה... יתר על-כן, רוב המעשים והמחוות אינם הפיכים.
כרכורי השלום כבר מוכרים. למעשה, הכוריאוגרפיה לא השתנתה. גם הקרקורים נותרו בעינם. אין שום ממש. רק הזיות ותקוות-שווא, שאפילו החייטים של בגדי המלך החדשים לא היו מסוגלים להן.
