השופט רוזן טיהר האוויר משחיתות אולמרט

קבוצת עיתונאים מגויסים ופוליטיקאים מיואשים מקדימה, פתחו בזמנו מייד לאחר התפטרותו של אולמרט, במסע תקשורתי תעמולתי, כדי לנסות לסלול עבורו את הדרך חזרה להנהגת המדינה.

הם תבעו לאולמרט את "זכות השיבה" לכנסת ולהנהגת המדינה, בגלל שלדעתם הוא הודח שלא בצדק מראשות הממשלה, כתוצאה מעלילה זדונית של פרקליטות המדינה.

בעיני חבורת תומכיו, אולמרט הוא מלאך פוליטי שירד מהר סיני, כדי להנהיג את "השמאל" ואת "המרכז". לדעתם, אולמרט היה ראש הממשלה הטוב ביותר מאז שלמה המלך, בן-גוריון ובגין. ממש "אחד בדורו" שלא היה כמותו מאז ומעולם. בעיניהם הוא המשיח ואת הפרקליטות היה צריך להדיח. "חבורת אולמרט" ששלטה במדינה כנראה כבר לא תחזור למוקדי ההכרעה במדינה.

בעיני תומכיו, אולמרט הוא צדיק, ישר דרך. צח כבדולח. נקי כפיים, איש של מופת ואמת וזכאי ללא תנאי. לדעתם, הוא החלקיק האלוהי שמסוגל היה להציל את המדינה, להדיח את הממשלה, ולהוביל את ישראל אל השלום, הביטחון, השוויון הכלכלי והחברתי, ולהקמת המדינה הפלשתינית, המהפך בדעותיו הוביל אותו לעקוף אפילו את מרצ. להשגת מטרות יומרניות ולא ריאליות אלה, התגייסו לטובתו של אולמרט, חיים רמון, אברום בורג, אמנון דנקנר ז"ל והעיתונאים נחום ברנע, שמעון שיפר, סימה קדמון ובן כספית.

מאז שהוא התפטר, ובמהלך כל השנים שבהן התנהלו המשפטים נגדו, אולמרט ניהל שלושה "מסעות הסברה ונקמה" בארץ ובחו"ל.

• מסע הסברה נגד נתניהו ונגד הממשלה ומדיניותה;

• מסע הסברה לטובת אבו מאזן והפלשתינים "המתונים";

• מסע הסברה למען "זכות השיבה" שלו לפוליטיקה ולראשות הממשלה.

בכל הרצאותיו בארץ ובעולם, אולמרט הציג את עצמו כמשיח שיכול היה להוביל את ישראל לשלום ולביטחון לו לא היה מודח מתפקידו כראש הממשלה. בכל הופעותיו בארץ ובעיקר בחו"ל הוא האשים את ממשלת ישראל כ"אשמה" בלעדית להעדר השלום. הוא הציג את הפלשתינים ואת אבו מאזן כיונת השלום וכמתונים.

אולמרט הפך בפועל לסיוען לטובת התעמולה של אויבינו. האייתולות באירן והפלשתינים בשטחים, זכו לגיבוי לטענותיהם נגד ישראל, בזכות דעותיו של אולמרט אותן הוא השמיע בנאומיו. נאומיו גרמו נזק לישראל.

במפגש אנשי עסקים (שכנראה תרמו לו) שהתקיים בזמנו בלונדון, הוא הכריז על כוונתו להתמודד על ראשות הממשלה. מאחר שהפלטפורמה הפוליטית שלו קדימה התרסקה והפכה לסוס מת, הוא הכריז שיקום פלטפורמה חדשה של פעילי שטח עם רקע וניסיון עשיר.

כוונתו הייתה ל"ממשלת הצללים" בסיוע של חיים רמון, אברום בורג ושאר פליטי קדימה ואנשי "מחנה השלום" בשמאל. כל החבורה הזו סיימה דרכה. חלום הקאמבק של אולמרט חוסל.

הוא רצה לחזור למקום עבודתו כפי שאמר "ראשות הממשלה זה מקום עבודתי". הוא היה כל-כך בטוח בעצמו שלא היסס לאמור: "אני ראש ממשלה לא פופולרי". רגשי הנקם הפוליטי והאישי שלו נגד הפרקליטות ונגד יריביו הפוליטיים העבירו אותו על דעתו. הוא איבד שליטה על עצמו. הוא הפסיד בשדה הקרב הפוליטי בארץ, אך לא רצה להכיר בכך.

כחלופה לכישלון הזה הוא ניסה לגייס לטובתו את ארגוני השמאל המדיני, בקרב המדינאים והיהודים בעולם. הוא התנהל כאילו כל מה שמאשימים אותו לא נוגע אליו. כאילו הדברים לא היו מעולם. כדברי סנגוריו שנכשלו, הכל זו "רדיפה אישית" נגדו.

ראוי להזכיר את דבריו: "הלחימה בלבנון עשויה לתת לישראל תנופה ליישום ההינתקות"! "שתי מדינות או ישראל גמורה"! "עייפנו מלנצח, מלהכריע את אויבינו"! (בפורום I.D.F בניו-יורק).

דובריו וסנגוריו של אולמרט הפגינו זלזול, לעג והתנשאות, בדבריהם הפוגעים והעולבים בכל סביבתם, תוך ביטחון עצמי בלתי נסבל, גרמו בציבור להתנער מאולמרט החתרן הבלתי נלאה והמניפולאטור הבלתי נסבל.

שורה של בכירים במערכת המשפטית, בנוסף לכמה עיתונאים ואנשי ציבור, בעלי עקרונות, ערכים וחוט שידרה אישי ומקצועי זכאים לתודה ולהערכה של כולנו, שלא נרתעו מלהוביל את המאבק נגד שחיתות שלטונית ואישית בפרשות אולמרט ובפרשת הולילנד. כוונתי למני מזוז, היועץ המשפטי לממשלה. למשה לדור, פרקליט המדינה.

ליואב יצחק, העורך הראשי של אתר האינטרנט חדשות מחלקה ראשונה News1. לאריה אבנרי, יו"ר ארגון אומ"ץ. והעיתונאי דן מרגלית. הם ספגו השמצות ועלבונות, ולחצים לא לגיטימיים.

פסק הדין הוא ניצחון מלא של פרקליטות המדינה והמשטרה.

• ונותרה עוד שאלה, בסיום הפרשה שצריך יהיה לתחקר ולדעת. מי מימן ובכמה כסף את סנגוריו ודובריו של אולמרט במהלך המשפט.