במזרח התיכון ישנה קהילה ערבית המונה מיליוני נפשות, שקרה לה אסון מחריד והוא ממשיך להתרחש מדי יום ומדי לילה לאורך דורות שלמים. לא זו בלבד שהאסון הזה אינו מדיר שינה מעיני איש בעולם אלא מרבית האנשים, המשחיתים מלל ואנרגיה לכאורה למען אותם האנשים וזכויותיהם - הם אלה, שלמעשה גורמים להימשכות האסון והעמקתו.
הקהילה הערבית הזו נלכדה בצבת של הכוחות הגדולים ממנה השואפים להרבה שלטון ועושר, היא נאלצת לשרת אנשי קריירה מושחתים, לא מסוגלת להשתחרר בכוחות עצמה ואין שום כוח ממשי בעולם המנסה לשחרר אותה מהעבדות. הקהילה הזו מכונה "פלשתינים" והם האנשים שהרודנות והתורה השלום-תמורתית, פגעו בהם ואמללו אותם אף יותר ממה שהתופעות האלה פגעו בישראלים.
לדעתי, השאלה באיזה מידה ניתן היום להתייחס לציבור המכונה "פלשתינים" כאל פורמציה אתנית מהסוג שאנחנו רגילים לתפוש תחת המושג "עם" היא שאלה משנית. השאלה העיקרית היא איך ולאיזו מטרה הפורמציה האתנית הזו נוצרה על-ידי השליטים של המזרח התיכון ובני בריתם. על-פי החומר הנלמד במדעי הרודנות, אין הרודנים עושים דברים שמטרתם אינה חיזוק השלטון, האדרת שמם והתעשרות.
אבות הציונות האמינו בברית שלום בין מדינת היהודים לבין מדינות ערב בגלל התועלת הרבה המובנת מאליה שהיהודים יכולים להביא לאזור בכל תחומי הכלכלה, הפיתוח, החינוך והבריאות. הם האמינו, שבמדינת ישראל יחיו יהודים וערבים בהרמוניה ושלום. זאב ז'בוטינסקי חזה מדינת יהודים שבה יוכל להיות ראש ממשלה ערבי והנשיא יהודי לסירוגין.
שליטי ערב ויתרו על כל היתרונות האלה, בוודאי לא לטובת הדאגה והסולידריות עם "פלשתין", כי על-פי הניסיון, לא נחשבו אלה ליותר מבשר תותחים זול בעיני השליטים.
בין השנים 1948-1967 שלטה מצרים ביד ברזל ברצועת עזה וירדן ביהודה ושומרון. נושא הקמת המדינה "הפלשתינית" בשטחים האלה אף לא עלה. בכל השנים האלה בעזה היה עוצר לילה, רק האלוף רחבעם זאבי ביטל אותו. הירדנים התעללו באחיהם ביש"ע, אילצו אותם להשתחוות לתמונות המלך חוסיין, ירו בהם, כשאלה יידו אבנים ולבסוף, במאורעות ספטמבר 1970, טבחו בין 15 ל-20 אלף מהם.
הסורים בלבנון הפגיזו את מחנות הפליטים בשנת 1982, כשהעולם היה עסוק בשאלה האם צפה או לא צפה אריאל שרון את הטבח על-ידי הפלנגות הנוצריות בסברה ושאתילה. הדאגה והסולידריות עם "העם הפלשתיני" מאז ומעולם עולות על הפרק אך ורק כתירוץ למלחמה נגד ישראל.
כדי להבין למה משמש המושג "פלשתינים" היום חייבים להתייחס לשורשים ההיסטוריים שלו. בתקופה של תחילת הציונות המושג כלל לא התייחס לערבים ולשם "פלשתינה" מעולם לא היה הקשר ערבי או מוסלמי כלשהו. שורשי השם "פלשתינה" נעוצים עמוק בתוך העבר הטרום-ערבי של הארץ.
במאה השנייה לספה"נ, כשטרם נראו בארץ אבות הערבים והנביא מוחמד טרם נולד, התרחש ביהודה מרד בר-כוכבא נגד הרומאים. אלה זעמו, וכעונש על הניסיון הנוסף לקעקע את אמות הסיפים של אם האימפריות אסרו הרומאים על מגורי היהודים בארץ ואף חיפשו שם חלופי ליהודה, שם כזה, שיסייע בעקירת האחיזה היהודית.
הרומאים ידעו אודות הפלשתים, שכאלף ושלוש מאות שנה לפני כן באו מארצות הים, כבשו שטח בדרום רצועת החוף של ארץ ישראל ובמשך תקופה ארוכה קיימו מדינה חזקה ועוינת לבני ישראל. הרעיון להעניק יד עולם לעם, שנעלם על חשבון העם הריבון, קרץ לרומאים. ירושלים הייתה לאיליה-קפיטולינה ויהודה הייתה לסוריה-פלשתינה.
כך, בזכות מרד בר-כוכבא וזעם הרומאים, זכו הפלשתים לזכר ותהילה. השם נקלט בספרי ההסטוריה והמפות הגיאוגרפיות של אירופה, אך כשנכבשה הארץ על-ידי הערבים במאה השביעית, הם לא אימצו לעצמם את השם הרומי ולא כינו את עצמם "פלשתינים".
אין גרסה "פלשתינית" אחידה להסטוריה "פלשתינית". כך, בשפה הערבית בבתי הספר הרש"פיים ותוכניות החינוך בטלוויזיה נלמדת הכחשה מוחלטת של קיום יהודי כלשהו בארץ, מוכחש קיום של שני בתי המקדש וכל ההסטוריה של התורה מתרחשת על-פי ההסטוריונים הרשמיים מטעם רש"פ, אי-שם מדרום לתימן. (המידע ממכן "המבט לתקשורת הפלשתינית").
לעומת זאת, האתר
www.PalestineRemembered.org בשפה האנגלית, מכיר בבתי המקדש ואף מזכיר את שם "יהודה" פעמיים, אם כי אלכסנדר מוקדון כובש דווקא את "פלשתינה" בשנת 333 לפנה"ס. הכובש ממקדוניה בוודאי סבר לתומו, שהוא כובש את יהודה, אך הים הוא כבר אינו יכול למחות.
מה היה קורה, אילו אז, כשאלכסנדר מוקדון היה זיכרון בן 460 שנה, היו הרומאים בוחרים בהנצחת זכרם של הגרגשים או היבוסים דווקא? ככל הנראה, היינו מתמודדים היום עם תנועת השחרור הגרגישיאנית או היבוסיאנית.
האנשים האלה הינם ערבים - והרי אין במילה הזו כל רע - ברם לצורך מילוי התפקיד, שיועד להם על-ידי הרודנים הם כבר לא היו ערבים, אלה "ערבים-פלשתינים" ואחר כך "פלשתינים" ללא "ערבים". בעת הנוכחית, הם כבר נקראים "פלסטינים" ברוב הכתובים וגם השדרים העבריים מקפידים להגות את המלה בפ' רפויה, על-פי ההגייה הערבית, במקום פ' דגושה, כמו במלה "פלשתים".
לגבי ההתהוות של האוכלוסייה הערבית הגדולה בארץ ישראל קיימת כמות כה גדולה של חומר הסטורי, שחוסר השתקפותן של העובדות הרשומות והנחקרות האלה בשיח הציבורי הישראלי איני מצליח לייחס אלא למאמץ השתקה מתוכן. קיימים רישומים של אנשים ידועי שם, שביקרו בארץ, תארו, ציירו וצילמו. ישנם דוחות של משלחות מחקר בריטיות, ישנן מפות, נתונים דמוגראפיים וכו'.
רק דוגמה: שכונות רבות של יפו, כולל אבו-כביר ושייח'-מוניס נבנו על-ידי מהגרים מצריים בזמן הכיבוש המצרי בשנות ה-30 של המאה ה-19, הן לא היו קיימות קודם. חומר רב נאסף על-ידי יורם אטינגר, נתונים מעניינים פורסמו על-ידי זאב גלילי ב"מקור ראשון", ישנו הספר של אריה אבנרי "אגדת 'הנישול הציוני'" וכד'. לא אפרט עכשיו יותר, אשאיר לפעם אחרת את כתיבת הסקירה בנושא.
לטוענים לאמיתות הנראטיב "הפלשתיני" אין את החומר ההסטורי המגרד את צל הקרסוליים של החומר המגלה את ההונאה והפשע של מזרח התיכון נגד יהודים וערבים כאחד. הם חוזרים אחר דברי התעמולה הקניבאלית של הנהגת רש"פ ומבבל"תים אודות "פלשתינים תחת כיבוש", כשאין להם על מה לסמוך זולת הסיסמאות הנבובות והשנאה התהומית כלפי היריב הפוליטי הפנימי. אם מישהו עדיין זקוק להוכחה, שכל מדיניות החוץ, לרבות המלחמות, הינה פועל יוצא של מדיניות הפנים - יכול לקבל אותה כאן.
הסיכום של מה שאנחנו יודעים בעניין הזה: מרבית התושבים הערבים של הארץ היו אוכלוסיות נודדות, למעט גרעין ערבי קטן, בעיקר באזור ההרים, לשם הם נדחו על-ידי הבדוויים הנודדים. הגידול הדרמטי של מספר הערבים בארץ בא כתוצאה של ההגירה בעקבות מקורות הפרנסה, גם במאה ה-19 ובעיקר בתקופה של המנדט הבריטי והתנועה הציונית.
"פלשתינה" תמיד היה שם נרדף לארץ-ישראל והיהודים תושבי הארץ לעתים כונו "פלשתינים" בפי יהודים עצמם. ההסכם בין חיים ויצמן לאמיר פייסל ב-1919 מדבר על "פלשתינה" אך ורק בהקשר היהודי. רק לאחר שהציונות חדלה להשתמש בשם הזה לטובת השם המקורי "ארץ-ישראל", השם "פלשתינה" אומץ על-ידי מתווי המדיניות הערבית הלוחמנית.
היציאה הגדולה של הערבים והתהוות "הפליטים" התרחשו ביוזמת ההנהגה הערבית. מחנות הפליטים בארצות ערב הוקמו בגלל הצורך של רודני ערב בנשק אידיאולוגי נגד ישראל. לו היו מאפשרים לאנשים האלה להיקלט בחזרה במדינותיהם, המזרח התיכון היה מזמן חי ללא התירוץ "הפלשתיני" למלחמה והמיעוט הערבי בארץ היה חי בשלום עם היהודים - זה בדיוק מה שהרודנים רצו למנוע.
ארגון האו"ם שיתף פעולה בצייתנות והסכים להקים את הסוכנות אונר"א במיוחד לטיפול בפליטים "הפלשתינים", כאשר כל הפליטים האחרים בעולם מטופלים על-ידי סוכנות משותפת אחת. באונר"א יודעים היטב את מי הם משרתים: הסוכנות העניקה מעמד פליט "פלשתיני" לכל ערבי, ששהה בארץ ולו שנתיים(!) לפני מלחמת השחרור. (כתבתי "העניקה" והתפלצתי: איזה "העניקה"?! מעניקים זכויות, אותות הצטיינות... זה הרי העונש שלו ושל ניניו!..)
מאז אונר"א מקיימת את המחנות בהזנחה מכוונת כדי להחזיק את "הפליטים" בציפייה דרוכה לקראת השמדת ישראל והשיבה - כך מחונכים הילדים בכל בתי הספר של אונר"א, גם במחנה שועפת הצמוד לירושלים (המידע מעיתונאי דוד בדין, שסייר במחנות). הסוכנות מתקיימת מתרומות, בעיקר מאירופה וצפון אמריקה, חלקה של ישראל בתקצוב - 80 אלף דולר בשנה.
כיבוש יש"ע במלחמת ששת הימים בא די בהפתעה. בהתחלה בכלל לא ידעו מה לעשות עם זה, לא הבינו את המשמעויות. התבונה לא שיחקה תפקיד, אבל שליפות מהמותן לא חסרו. האלוף רחבעם זאבי, הציע להקים שם מדינת ישמעאל. האלוף מתתיהו פלד, הציע לכבוש את הבירות של מדינות ערב ולכפות עליהן שלום.
שני הרעיונות האלה היו מגוחכים ביותר, במיוחד שעשעה אותי התמונה של מתי פלד מכוון אקדח לרקתו של גמאל עבד אל-נאצר כפות לכיסא: "חתום חוזה שלום, נבלה או..." - באמת, או מה? - מתי פלד היה יורה לו בראש? מה זה "לכפות שלום"?
ההתנהגות של ישראל ביש"ע מאז 67' שיקפה במלוא כיעורה את ה-"יהיה בסדר" הישראלי: השלטון התנהג ככובש זמני, לא פיתח מדיניות אלא עסק בכיבוי שרפות עד ש"נקבל טלפון מחוסיין", אפילו כאשר נבנתה ההתיישבות היהודית. הרעיון להקים שלטון ערבי אוטונומי, תחת חסות ישראלית, תוך פיתוח הדמוקרטיה הערבית הראשונה בעולם לא יכול היה לצמוח על הקרקע הזו. יותר מכולם זלזלו בערבים אנשי השמאל מכוערי הנפש, שלא התביישו לדרוש החזרת "הפלשתינאים" למלך חוסיין, כדי שהוא "יחזיק אותם באגרוף כמו שצריך".
בסופו של דבר הם היו אלה, שביצעו את הפשע הגדול ביותר נגד האוכלוסייה הערבית בארץ-ישראל מאז תחילת הציונות - הם מסרו אותה לשליטה הבלעדית של פת"ח וחמאס - שליטה אכזרית ומושחתת פי מאה מיליון מכל שחיתות ואכזריות, שהשלטון ישראל אי-פעם יכול היה לייצר.
מאז, כמו נתיני "האח הגדול", לא זוכים "הפלשתינים" לרגע פנאי משטיפת מוח: לשנוא, להילחם, להרוג, למות - הראיס כבר יידע איך לעשות מזה כסף, הוא חושב בשביל כולם. הילדים הערבים גדלים מול מסכי הטלוויזיה, שמהם משדרים להם סרטוני סנאף המלמדים אותם איך למות מות קדושים כבר בגיל 12 ואילו חיים מאושרים מחכים להם בגן-עדן. בסוף מופיע מסך שחור הנושא כיתוב בערבית ובאנגלית: "חפשו את המוות והחיים יינתנו לכם".
קשה להבין איך יכול אדם בן תרבות מערבית לחיות ברוגע כשבאמצע מחנה ג'יבליה חיים אנשים בכלא "השחרור הפלשתיני". מה היו מרגישים אותם "שלום-תמורתניקים" לו ילדיהם היו דבוקים למסך הטלוויזיה המשדרת להם ללא הרף סרטונים עם הוראות שהאדה בגיל, שילדים אמורים לקרוא "פו הדוב"? כנראה, הם חיים עם זה ממש טוב, לראייה - אין להם בעיה אפילו עם השקרים הפרימיטיביים של מנהל הטלוויזיה הרש"פית מרואן אבו-עייש המוכר להם בזול, שאין אצלו הסתה אלא רק "תמונות הכיבוש".
גם הפרטים על שטיפת המוח המזעזעת, שנגזרה על הערבים תחת רש"פ ראויים לסקירה מיוחדת בנושא, אבל דבר אחד חייב אזכור מיידי: הספר "חדית'", ככל הנראה זיוף בן כאלף שנה של דברי הנביא מוחמד, המלמד כי חובה להרוג את כל היהודים כתנאי לתחיית המתים המוסלמית. הספר הזה משמש מאז יסוד שלטון רש"פ כהוראה אופרטיבית לביצוע ומצוטט על-ידי כל אנשי הדת הרשמיים מדי יום.
על-פי תורת החמאס, המאומצת למעשה על ידי מערכת החינוך והתעמולה של רש"פ, אללה מכנס בארץ את היהודים מכל העולם כדי שניתן יהיה להרוג בה את כולם. כלומר, צודקים אלה הטוענים, שהסיסמה "לזרוק את היהודים לים" אינה אקטואלית עוד, רק חבל שהם לא מספרים מה בא במקום.
הנתונים המדוייקים על מה שקורה במערכת התעמולה של רש"פ לרוב מוסתרים מהציבור מסיבות ברורות: לא ניתן להתחבא מאחורי תורות מפלצתיות כאלה לא מאחורי "הקו הירוק" ולא מאחורי "גדר הביטחון". בתולדות האדם, התורות האלה התקיימו אך ורק על מנת לשרת את האינטרסים של הרודנים ונעלמו אך ורק כאשר הכניעו אותם בכוח.
מספר מסקנות עד כה:
- העם "הפלשתיני" נוצר מקבוצת ערבים בעלי מוצא שונה על-ידי הרודנים של המזרח התיכון על-מנת לקיים לנצח את המלחמה ולהפיק ממנה רווחים שלטוניים וכספיים. הערבים האלה הם הקורבן האומלל ביותר של השיטה השלטונית הערבית הקיימת.
- כתוצאה של השליטה הרש"פית ביש"ע, הוכנו דורות חדשים של הלוחמים למען הבלוף של "שיחרר פלשתין" - למעשה למען רווחת הרודנים. כעת כבר אין סיכוי, שכתוצאה מהסכם כלשהו הם יפסיקו להילחם.
- "מחנה השלום" הישראלי והמערבי, ביוהרה גזענית, נרקיסיסטיות וחמדנות האופייניות לו, שיתף ומשתף פעולה עם הרודנים בתהליך הפיכת הערבים האלה לבשר תותחים במלחמה נושאת הרווחים. הבולטים שבין אנשי "השלום" מרוויחים יפה מהפרורים הנופלים משולחנות הרודנים, אחרים עושים את זה בהתנדבות למען סיפוק אישי קטן.
- כל ניסיון לפתור את הסכסוך במזרח התיכון באמצעות המשחק הגיאוגראפי "היכן יעבור הגבול?", כאשר השלטון נשאר בידי רודנים ושליחיהם - לא זו בלבד, שהוא מופרך אלא יביא בהכרח להגברת המלחמה בעתיד, כי התהליך המביא את הרודן אל ספו של "סוף הסכסוך" גורם לו להגביר את האיבה כדי לשמר את הרמה הדרושה של המתח המלחמתי - כדוגמה, זה מה שקרה בקמפ-דייוויד.
אני תוהה מה יקרה כאשר יום אחד, אינשאללה, יגדל דור חדש של הערבים, שיתפקח ויראה את גודל ההונאה, יבין, שהשם "פלשתינין" הוא מילה משפילה המסמלת לא את הגאווה הלאומית אלא את חיי האומללות, העבדות, הקנאות ופולחן המוות, שאליהם הם הורדו למען עושרם המופלג של המעטים. איזה חשבון הם יגישו לנו אז בגין שיתוף הפעולה עם אבו-עמאר, אבו-מאזן, אסד ומובראכ?
אנחנו, בכל אופן, ממשיכים לרדוף אחר הזנב של עצמנו ולחפש שם מה לעשות. על-ידי שיתוף הפעולה עם הרודנים, שבכסילותנו כינינו "תהליך השלום", עשינו בדיוק את מה שהם רצו: הכנסנו את עצמנו למלכודת ללא מוצא. בחברה הישראלית עדיין לא נעשה דיון אמיתי בשאלה מהן באמת הסיבות למלחמה ופשוט לא ניתן לקיים דיון כזה, כי כל ניסיון להעלות את הנושא מוחרש מיד על-ידי צווחה צורמנית ליד האוזן: "אבל מה הפתרון שלך??!!"
