משגב אימהות

הִיּוּלִיּוּת לְשִׁוְיוֹן חָמֵשׁ אֲחָיוֹת
תִּתְבַּעְנָה הַשָּׁמַיִם סָהֲדִים,
עֲרִירַת בְּנוֹת צְלָפְחָד
לְהֶרֶף הַפְנָאַת גְּבָרִים.

הֵן דָּרְשׁוּ אֱמֶת וְצֶדֶק
כִּי זְכוּת הַנָּשִׁים עָוְּתָה!
הָבוּ חֶלְקֵנוּ בַּמּוֹרָשָׁה
הֵן בִּקְשׁוּ דִּין תּוֹרָה.

קוֹלָן בְּעָזְמָה, לֹא מִדָּתִי הַחֹק !
הֲשׁוֹפֵט כָּל הָאָרֶץ לֹא יַעֲשֶׂה מִשְׁפָּט?
אָחוֹת עֲלֵי שׁוּר צַעֲדִי
כִּי נוֹלַד הַכֹּחַ הַנָּשִׁי.

היוליות וראשוניות לשויון נשי היו חמש בנות צלפחד. חגלה, נעה, תרצה, מחלה, סלכה (במדבר כו' לג'). לאביהן צלפחד בן חפר לא היו בנים, ומאחר שלא התברר מה יהיה הדין באדם הזכאי לנחול בארץ שמת בלא בנים והותיר רק בנות, התעורר חשש בלב הבנות כי הן תישארנה ללא קורת גג. הבנות התייצבו "לפני משה ולפני אלעזר הכהן ולפני הנשיאים וכל העדה פתח אוהל מועד" ובפיהן טענה: אבינו מת במדבר, ומאחר שהיה מיוצאי מצרים, הרי הוא זכאי לחלק בארץ. והן דורשות "תנה לנו אחזה בתוך אחי אבינו" (במדבר ג').

משה מקריב את משפטן לפני הקב"ה ונענה כי אכן יש צדק בתביעתן. משה מתבקש לתת להן נחלה בתוך אחי אביהם. חוק הירושה מובהר למשה למקרים דומים: ואל בני ישראל תדבר לאמור: איש כי ימות ובן אין לו, והעברתם את נחלתו לבתו, ואם אין לו בת, ונתתם את נחלתו לאחיו, ואם אין לו אחים, ונתתם את נחלתו לאחי אביו, ואם אין אחים לאביו, ונתתם את נחלתו לשארו הקרוב אליו ממשפחתו וירש אותה" (במדבר ח' יא'). כך זכו בנות צלפחד שנכתבה פרשה זו העוסקת בהן, בעקבות רצונן העז בנחלה בארץ-ישראל.

אמנם זכותן זו הותנתה והוגבלה בנישואיהן רק לבנים מבני שבטן, כדי שלא תיסוב נחלת אביהן עם נישואיהן, לבני שבט אחר הרקע להגבלה זו בא בעקבות פניית ראשי האבות למשפחת בני גלעד בן מכיר בן מנשה לפני משה והנשיאים, בטענה שכאשר הבנות תינשאנה, וחלקן בנחלה יעבור לאחד משבטי ישראל, הרי שגודל נחלת שבט מנשה יצטמצם. טענתם מתקבלת והוראה חדשה יוצאת מפי משה על-פי הקב"ה, שהבנות תינשאנה לקרובי משפחתם ממטה משפחת אביהן.

ולמרות ההגבלה, אין ספק שבנות צלפחד עשו "מהפכה" בסדרי הירושה. הן "מגישות ערעור" על מה שנראה בעיניהן כדחיקתן מירושתן, על מה שמגיע להן בזכות, ודורשות: הרף! הנח! מהפנאת הגברים, מההטיה תמיד לצד הגברים. "ותקרבנה בנות צלפחד" (במדבר כז' א'), כיוון ששמעו שהארץ מתחלקת לשבטים, אבל לא לנקבות, נתקבצו כולן ליטול עצה. אמרו: 'לא כרחמי בשר ודם רחמי הקב"ה. בשר ודם, רחמיו על הזכרים יותר מן הנקבות, אבל הקב"ה אינו כן, אלא על הזכרים ועל הנקבות, רחמיו על הכל. שנאמר: "נתן לחם לכל בשר"(תהלים קלו' כה') (ילקוט שמעוני רמז').

אנשי הדור ההוא אמרו: "ניתנה ראש ונשובה מצרימה", אבל כשם שהאנשים פורצים, הנשים גודרות, ומבקשות נחלה בארץ ישראל. וכשם שחיבב יוסף את הארץ שביקש להעלות את עצמותיו לקבורה בארץ ישראל, כך יוצאי חלציו – הן בנות צלפחד – חיבבו את ארץ ישראל "נתון תתן להם"(במדבר כז' ז'), בנות צלפחד נטלו נחלה בעבר הירדן המזרחי וגם בעבר הירדן המערבי ומכאן הכפילות 'נתון תתן'. ובברכת יעקב ליוסף "בנות צעדה עלי שור"(בראשית מט' כב')- אלו בנות צלפחד, שצועדות וכובשות ארצות משני עברי הירדן, ואומר ליוסף 'בנותיך נוטלות כאן וכאן'(במדבר רבה כא' יב').