שני מאמרים שפורסמו כאן, על פרשת יגאל עמיר ומאמציו להתחתן ולהתייחד עם בחירת ליבו, עוררו תגובות מדאיגות. המאמר האחד נכתב ע"י ד"ר לריסה טרימבובלר והאחר ע"י בועז מושקוביץ.
הבה ננקום ביגאל עמיר. נוציאו לכיכר העיר, נפשוט באיטיות את עורו מעליו, נרטש את מעיו, ננקר את עיניו ולבסוף נקשרהו לארבעה סוסים, שירוצו לכיוונים מנוגדים וכך ייקרע גופו לגזרים.
תיאור מחריד זה אינו פרי דמיוני החולני, אלא תיאור עונשים שהיו נהוגים בעבר, גם באירופה. עריפת ראשיהם של רוצחים וקטיעת ידי גנבים בכיכר העיר המאובקת, לעיני ההמון שיצא זה-עתה מתפילת יום השישי במסגד, נהוגה עד היום בסעודיה הנאורה, שממשלתנו היתה מאושרת אילו הצליחה לקשור עמה יחסי ידידות.
בינתיים השתנו מושגי האדם (אם כי לא רצחנותו), ואצלנו אין עונשים כאלה. החוק בישראל קובע את העונש לרוצח, ונדחתה ההצעה – בעקבות רצח רבין - לחוקק חוק המגדיר כעבירה מיוחדת רצח ראש הממשלה. ההצעה נדחתה בצדק רב, שכן דמו של ראש הממשלה, או של בעל תפקיד אחר, אינו סמוק מדמו של אדם "פשוט". כשלעצמי אני חרד פחות לראש הממשלה, המוקף חבר מאבטחים אחוזי בעתה והיסטריה ויודע מראש שתפקידו כרוך בסיכונים, וחושש יותר לזקן הנרצח לשדידת קצבתו הדלה, ולאישה הנרצחת ע"י בן-זוגה המטורף. אילו אולצתי לקצץ ידיו ורגליו של פושע, הייתי עושה זאת דווקא לרוצחו של הזקן הערירי או לאונס בתו הקטנה.
למרות שהחוק רואה ביגאל עמיר אסיר שנדון למאסר עולם, שכמוהו יש לא-מעטים בידי שירות בתי הסוהר, אין שב"ס ושאר מוסדות המדינה חדלים מלהציק לו ומלהתעלל בו. בתחילה נאלץ עמיר אפילו לעתור לביהמ"ש בבקשה לקבל שמיכות במספר מספיק, בקור החורפי, ואדם "נאור" כעיתונאי מתי גולן התמוגג בגלוי לנוכח ההצקה הזו לעמיר. גם משטר ההתעללות שבו הושם, כאשר הוא נתון לפיקוח המצלמה אפילו בעשותו את צרכיו, אינו נחוץ משום בחינה סבירה ולדעתי נקבע רק כביטוי לנקמנות סדיסטית. כך גם עצם בידודו במשך שנים ארוכות, וזו דעתי גם על בידוד וענונו במשך 18 שנה. זהו עונש לא-אנושי, והיה אפשר להפגיש את האסיר המסוכן עם אנשים מהימנים מהבחינה הביטחונית ולחסוך ממנו את הבידוד המטרף.
אדם אינו צריך לתמוך ברצח רבין, כדי להתקומם לנוכח תופעות אלו. אצלנו כל ממזר מלך וכל פקיד ממונה או נבחר מרשה לעצמו לקפוץ "מעבר לפופיק" ולחרוג מסמכויותיו. דברים אלה אמורים גם בנשיא המדינה, המנסה לנהל מדיניות-חוץ משל עצמו (כך עשו קצב וקודמו ויצמן), וגם בשופטים המתירים לעצמם חקיקה שיפוטית שמעבר לסמכותם. במדינה מתוקנת, אין לפקיד - גם הנשיא הוא "פקיד" לצורך זה - שום סמכות אלא זו שהחוק העניק לו במפורש. שב"ס, והנציב בראשו, קיימים כדי להחזיק את האסיר במאסר, כפי שקבע ביהמ"ש, וחובתם היא לשמור בהקפדה רבה על מימוש זכויותיו כאדם וכאזרח. כן, גם לאסיר-עולם כעמיר יש זכויות, כאדם וכאזרח, למרות שעל פי התגובות לבועז מושקוביץ ולמאמרה של לריסה ברור כי יש לא-מעטים, שהיו נהנים לראותו נענש כמתואר בתחילת דברי.
נציב שב"ס יעקב גנות חרג מסמכותו, כשהכריז כי לא ירשה לעמיר לשאת אישה, מה גם שעשה זאת בטרם הוגשה לו הבקשה, שבה היה עליו, על-פי החוק, לדון בלב פתוח וללא דיעה קדומה. במדינה מתוקנת היה השר הממונה מפטרו בשל כך, או לפחות נוזף בו פומבית. טרם שכחנו את עלילותיו של גנות עם הקבלן הנצרתי טאנוס, שזיכויו התמוה בגינן בביהמ"ש העליון לא מחה את הטעם המבחיל שעוררו, ועדיין זכור כשלונו כראש אגף התנועה במשטרה. במוחו של צדיק זה לא חלפה המחשבה, "למה מי אני שלא ארשה לעמיר לשאת אישה ולהתייחד עמה, בעודי מרשה לאסירים אחרים במעמדו לעשות כן". גנות לא העלה בדעתו שמדינת ישראל לא הסמיכה אותו לנקום את רצח רבין, אלא רק להחזיק את עמיר במאסר, ככל אסיר אחר, לתקופה שנקבעה בגזר הדין. אם רוצח משפחת הרן היה רשאי לשאת אישה, אין שום אסיר שמותר לשלול ממנו זכות אנושית בסיסית זו - ורוצח הרן עתיד להשתחרר מהמאסר במסגרת עסקת טננבאום האומללה.
טיעוני שב"ס והפרקליטות, כי נישואי עמיר והתייחדותו עם בחירת ליבו עלולים לפגוע בבטחון המדינה, הם עלבון לשכל הישר, ובני הזוג לעגו בצדק לסדיסטים כשהציעו להאזין להתייחדותם, כדי לוודא שהחומר המוחלף ביניהם אינו ביטחוני. כך גם סיפורי הסוהרים, ששני דתיים-חרדים אלה "התמזמזו" לנגד עיניהם, ויבושם למאמין להם. כדאי לקרוא בין השורות של ד"ר טרימבובלר, שצניעותה אינה מתירה לה לכתוב דברים מפורשים, ולהבין כיצד היא ועמיר מושפלים.
אני חרד משלטונות כאלה, ומשוכנע כי פרקליטות הנותנת ידה לפארסה כזו תיתן ידה גם לבריונות של שוטרים, לרבות אלה המכים באכזריות עוברי-אורח שמחו על הכאת עציר כפות. לעולם לא נשכח את פרשיות קו 300, נאפסו ו"חבורת רצח בע'מ", שבהן שוטרים ואנשי שב"כ מושחתים טפלו עלילות-שווא. מעשים כאלה הפכו לשגרה במקומותינו, והתעללות השלטונות ביגאל עמיר מהווה חלק מהם.
יחדלו השלטונות מן העיסוק המחליא בשאלת התייחדותו ופגישותיו של עמיר עם לריסה. היא נישאה לו בדרך חריגה אך ככל הנראה כשרה, בשל האילוץ שנגזר מהתנהגותם של אנשי שב"ס ופרקליטות אטומי לב, שהפכו לפתע מומחי הלכה ודיני נישואין. כשרות הנישואין אינה עסקם של הסוהרים והפרקליטים, שאינני בטוח כי כולם-כולם מקפידים על דקדוקי ההלכה בקשריהם האינטימיים. אל ינתן לעמיר גרם אחד של זכויות שאינן ניתנות לאסיר אחר כמוהו, אך בל יגרע ממנו אפילו מיליגרם אחד של זכות העומדת לו. אם אסיר-עולם "רגיל", גם כזה שרצח עשרים איש, רשאי להתחתן ולהתייחד - רשאי כך גם יגאל עמיר. אנא, אל תבלבלו את מוחותינו בטיעוני-סרק מטומטמים. כדאי שתתחילו לטפל במחבלים, שאותם אתם דווקא משחררים בלב קל ובחוסר אחריות.
ולא, אינני תומך ברצח ומגנה בתוקף כל רצח, גם אם הנרצח הוא - במיוחד אם הוא - ראש הממשלה, לרבות זה שמעשיו ודרכו הנלוזה מגונים בעיני. את הרוצח, ככל עבריין, יש להעניש, בדרך שחומרתה אינה פחותה אך גם אינה גדולה מזו הקבועה בחוק.
